קימל היא מסעדה של פעם, במובן הבינוני של המלה

תשכחו ממינימליזם: במסעדת קימל עושים הכל כדי להתעלם מרוח התקופה, מתוך אמונה שמה שעובד כבר 23 שנה כנראה אינו דורש תיקון. מעבר לתפאורה מיושנת ותפריט ארוך מאוד, עומר שוברט ישב לצהריים והרגיש באולם אירועים

עומר שוברט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עומר שוברט

יש משהו מתריס בהתעקשות של קימל להישאר מסעדה של פעם. לא להשתנות, לא להתעדכן, להתעלם מרוח התקופה. ולא שרוח התקופה היא גליק כזה גדול, אבל לפחות ברמה הקולינרית נרשמו כמה התפתחויות חיוביות במהלך השנים האחרונות. אם לא בתוכן, אז לפחות בצורה. למשל: לא חוסכים יותר בכלים. כלומר, לא מגישים את הזיתים באותה צלוחית עם החמאה ולא עורמים את התוספות אחת על השנייה רק כדי שייכנסו לאותה צלחת. לא יודע איך היה פעם, אבל אנשים היום לא אוהבים לאכול זיתים על מצע חמאה. גם לא מיקס פירה וקליפות בצל. ועניין החיסכון בכלים הוא רק סימפטום אחד של מסעדה שהחליטה להיאחז בעברה. לא מתוך עצלנות אלא מתוך אידיאולוגיה. מתוך אמונה שמה שעובד כבר 23 שנה כנראה אינו דורש תיקון. אז על שולחנות העץ, הרעועים כבר, עדיין מחכים בקבוקי יין. התפריט ארוך ואנכרוניסטי - ולא רק ויזואלית (עם שמו של השף המופיע בתחתית בפונט מודגש), אלא גם מהותית (אוסף של מנות קלאסיות שכמו מתעקשות שלא לשבור שגרה). והשירות איטי וקצת מוזר. ולא שיש לנו משהו נגד פעם. אולי היה סבבה פעם. אבל נדמה שהפעם של קימל, זקוק עכשיו לסוג של רמונט. כי למרות עסקית עשירה המתומחרת באופן יותר מהגון, ולמרות אוכל סביר בסך הכל, התקשינו להשתחרר מהתחושה שאנחנו סועדים באולם אירועים מהאייטיז, על אף שהמסעדה היא בכלל מהניינטיז. כמעט השארנו צ׳ק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ