במינכן "העולם הישן" עם השניצלים ועוגות הגבינה מנצח את שמחת החיים האיטלקית - ביקורת מסעדות - הארץ
מפת הדרכים

במינכן "העולם הישן" עם השניצלים ועוגות הגבינה מנצח את שמחת החיים האיטלקית

למוסד הקולינרי "דלמאייר" קם במינכן מתחרה חדש: סניף של הרשת המצליחה Eataly. מדוע המוסד הוותיק, עם ראשי החזירים והאיילים התלויים על קירותיו, משמח הרבה יותר מהשובב האיטלקי?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שגיא כהן

לפני הרבה שנים הייתי בעיר מקדשים הררית ביפן. כשירד הערב, העיר כוסתה בערפל סמיך והחל לרדת גשם. מאחר שזו לא היתה עונת התיירות, כל המסעדות ברחוב הראשי היו נעולות על מסגר ובריח. חיפשתי מקום לאכול ארוחת ערב, וכשכבר כמעט אמרתי נואש ראיתי אור בוקע ממסעדה קטנה בסמטה שהשתפלה לכיוון שפת ההר. במסעדה הריקה מאדם לא היה תפריט באנגלית, ובעל הבית לא גילה שום נטייה לשוחח. אומקאסה, אמרתי את מלת הקסם של כל התיירים ביפן: תביא מה שבא לך. כמה דקות אחר כך נחתה לפני צלחת של המעדן המקומי: סושי מדג מים מתוקים מקומי. בשר הדג היה חתוך לפרוסות אלבסטר דקיקות, בוהקות ומגרות. בקצה הצלחת, מקופל כדי להתאים בדיוק למידותיה, נמצא שלדו של הדג ואליו מחובר הראש. לקח לי רגע ארוך להבין על מה אני מסתכל. הדג, שכל בשרו הוסר מעליו, עדיין היה בחיים. הוא נעץ בי מבט נוגה, ואני השבתי לו במבט מבועת. בעל הבית, שהבחין בהיסוס, נזכר פתאום שהוא דווקא כן יודע אנגלית: "גוד, גוד", הוא אמר. עכשיו כבר באמת לא ידעתי מה לעשות: לאכזב את הדג, או את הבעלים? לפתע, בתנועה חדה, הבעלים נעלם לירכתי המסעדה. הייתי בטוח שזהו, פגעתי בכבוד המקום. עכשיו זה ספוקו: או אני או הוא. הוא חזר אחרי דקה, ואיתו בתו. יפהפייה יפנית דקת גזרה וארוכת שיער. היא נטלה במקלות האכילה פרוסה מהדג, טבלה בסויה והגישה לי. בנסיבות האלה? כאשר אבדתי נאבדתי. אכלתי את המנה עד תומה. רק שנים ארוכות אחר כך הבנתי איזה מחיר תבעה ממני החוויה. עד עצם היום הזה, כשאני אוכל אוכל שמסתכל עלי בחזרה, אני חווה דגדוג ארוטי מסוים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ