שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם "מא פאו" היא מסעדה בהרצה או פשוט הלצה?

קשה לדעת מה היה מדכדך יותר במסעדה ההודית החדשה "מא פאו". העובדה שרבות מהמנות שבתפריט היו חסרות, או העליבות של אלו שהואילו להימצא שם באותו ערב

שגיא כהן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שגיא כהן

אם הודו היא המקום שאליו נוסעים כדי להחליף חוויות מהשירות הצבאי, "מא פאו", מסעדה הודית חדשה ברחוב החשמונאים בתל אביב, היא כנראה המקום ההולם להחלפת חוויות מהכלא הצבאי. צפוף, משעמם, מונוטוני, שרירותי, ואין מספיק אוכל. ואת האין אוכל הזה אוכלים על שולחנות משותפים ארוכים. השרירותיות המקוממת באה לידי ביטוי במה שהולך ומתברר כאופנה חדשה במסעדות: התפריט הוא למפקד הכלאי. הכלואים יאכלו משהו אחר לגמרי. ביום שבו היינו ב"מא פאו" (אני מדגיש: מסעדה חדשה שזה עתה נפתחה), כל מנות הבשר שבתפריט לא היו זמינות. גם כמה מנות אחרות – מתוך תפריט לא מאוד עשיר ובעיקר לא מאוד מגוון – התגלו יותר כאיזו תקווה של המקום לעתיד מאשר כאוכל קונקרטי. והפער הזה, בין הצהרות למציאות (תודה לאל שזה קורה רק במסעדות), הוא אינדיקציה להתפתחות נוספת בתרבות המסעדות האנדמית שלנו. פעם, הרצה היתה ביטוי שמשמעו "פתחנו, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ללמוד את המקצוע על חשבונך, קצת סבלנות פתי יקר". רצית סבלנת, לא רצית לא סבלנת. היום, אם לשפוט לפי העליבות שבה נתקלנו ב"מא פאו", המשמעות היא כנראה אחרת לגמרי: "פתחנו, כי דצמבר ורואה החשבון אמר, אבל זה עוד בכלל בכלל לא בראש שלנו, תבואו עוד שלושה חודשים, אולי אז יבוא לנו". להציג עצמך ללקוחות באופן שבו "מא פאו" פעלה באותו ערב יכול לעבוד רק אם אתה מניח שהסועדים שרויים בקהות חושים גורפת. וייתכן שלכך נועד הדבר היחיד שכן תיפקד באותו ערב: מסכי טלוויזיה גדולים שבקעה מהם מוזיקה כל כך מטמטמת חושים עד שבשלב מסוים כמעט נעקרנו לחוויה חוץ גופית (מזכיר קצת את הממשלה שלנו שאחרי שגילתה שהיא לא יכולה להשפיע על המציאות התירה לאזרחים להתמסטל כדי שיוכלו להתעלם ממנה).

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ