שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המסעדה הזאת היא אסון

"סוד האושר הוא להסתפק במה שאין", נכתב על אחד הדפים שעליהם מוגשות המנות ב"מריפוסה". בדבר אחד אי אפשר לבוא בטענות למסעדה הזאת: אצלה פתגמים זה לא סתם מלים ריקות, היא באמת מתכוונת לזה שתסתפקו במה שאין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שגיא כהן

עשר דקות אחרי שישבתי ב"מריפוסה", מסעדה ליד מגרשי הגולף בקיסריה, אחזה בי תחושה ביזארית. פתאום ציפיתי שמירכתי האולם תקפוץ איזו קשישה אמריקאית ותצעק "בינגו". תוך כדי, גם נמלאתי רחמים עצומים על כל מי שנמצא שם.

וזה לא כי "מריפוסה" היא מסעדה גרועה באופן יוצא דופן (אפילו התקווה הטולסטויאית הזו הרי כבר גזה מזמן: שמסעדה תהיה יוצאת דופן, ולו לרעה), אלא מפני שהאווירה שם כל כך מחוקה. גם השיר שהתנגן באותו רגע - שיר הנושא מתוך "קאובוי של חצות" - תרם את שלו: "אנשים עוצרים, נועצים מבט/ אינני יכול לראות את פניהם/ רק את הצללים של עיניהם". וזה בדיוק מה שקורה ב"מריפוסה": זה לא משנה כמה אתה מסתכל, עד כמה אתה מנסה לנעוץ מבט: לא תראה כלום, רק רוחות רפאים של מסעדנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ