שגיא כהן מסכם את השנה שהיתה, וזה קשה

בתקופה שבה אינדיווידואליזם הוא בגידה ומרד נגד "העם", גם השפים מיישרים קו. ובכל זאת, יש כמה מסעדות שבלטו (לא יותר מדי, אל תתלהבו), לטוב ולרע־מרגיז־ומאכזב

שגיא כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שגיא כהן
  • כתובת: null

"כולם" היא המלה שמאפיינת יותר מכל חברה פרוטו־פשיסטית. לא פלא, לפיכך, שזו היתה השנה המלה הרווחת ביותר במסעדות שלנו. "כולם" יכולים לחלוק; "כולם" אוהבים; אנחנו עושים את זה כמו "כולם". הבעיה, כמובן, לא טמונה במסעדנים ובטח שלא בשפים, הם מייצגים תופעה נרחבת בהרבה: ישראל (ואם נדייק: לא רק ישראל) הופכת לחברה הרבה יותר שמרנית. אינדיווידואליזם הוא בגידה. הוא מרד נגד "כולם", נגד "העם", נגד "מה שווה קרפצ'ו אם אנחנו לא שולטים בו?". אינדיווידואליות, היום, מתפרשת – מקסימום – כבחירה בצבע של כיסוי הסמארטפון. ומי שממש מתעקש להיות אוונגרדיסט מצלם את המנות בזווית מיוחדת ומעלה לרשת עם כתובית מגניבה (יש לקרוא במלעיל). היש – היכול בכלל להיות – ביטוי נאצל יותר לאישיות מיוחדת במינה? פלא שהחידושים המרעישים בקולינריה שלנו השנה היו קינוח בנעליים וקינוח באסלה? (לא אותו קינוח). בנסיבות האלה קשה לבוא בטענות לשפים, בדרך כלל אנשים צנועים ורגישים, על כך שהם שוב ניסו השנה לחפש רק דבר אחד: את מה ש"כולם" יאהבו.

תגיות: