עוד פסטה. עוד מלח. עוד פרמזן עצובה

יכול להיות שזה אני, אבל ככל שהזמן חולף המשלוחים מהמסעדות נראים לי יותר ויותר מונוטוניים. זה קצת כמו להקשיב למוזיקה. האזנה בבית לביצועים שונים של אותה יצירה עדיין עלולה להישמע חדגונית ביחס להליכה לשני קונצרטים שונים של אותו ביצוע של אותה יצירה. בכל המשלוחים יש יותר מדי מלח, בכולם יש רוטב עגבניות דומה להתמיה וקצת מתוק מדי, כשמצרפים איולי הוא כמעט תמיד פיקנטי מדי, כשמצרפים פרמזן היא בדרך כלל לא פיקנטית דיה. האוכל מגיע בסדר. רוב הזמן הוא בסך הכל סביר, אבל כל כך קשה לשים לב לאיזה אפיון מיוחד, לאיזו בת טעם חריגה, לאיזה חומר גלם ייחודי. עד כדי כך, שיש רושם שאפילו המסעדות כבר נכנעו למונוטוניות ובאיזה אקט מוזר של התרסה הפסיקו לכתוב על הקופסאות מה יש בתוכן. "זה הרי בין כך הכל אותו דבר", ניתן לשמוע את המסעדן נאנח בהשלמה, "בשביל מה אתה צריך תוויות?" וכך המונוטוניות הולכת ומשתלטת ורק יחידות סגולה - "בר 51", "סנטה קתרינה", "מגזינו", "שיינע", "נדב ודניאל" ויש עוד כמה - מצליחות לחרוג ממנה.