ליאת שהין מ"סאפה" מאוהבת במטבח שלה וזה ניכר בכל מנה. זה גם מידבק

כדי לעשות צדק עם האוכל השאמי שמוגש ב"סָאפֶה", צריך רגישות של משורר. או לפחות היכרות עם ערגת-קובה

שגיא כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שגיא כהן

איך יכול להיות שאומה שכבר כתבה אינספור שירי אהבה לקיר (אזוב ועצבת) עדיין לא כתבה אפילו שיר אהבה אחד לקובה? אולי זה משום שהמשוררים עדיין לא פגשו את הקובה ("כבה נאבלסיה", גורס התפריט, ובצדק) שליאת שהין מגישה במסעדת "סָאפֶה" התל־אביבית. לו אני משורר, האודה לקובה היתה נפתחת בערך כך: "בקצה סמטת בית הבד/ יש מקום מיוחד" (אתם מבינים למה אני לא משורר? אתם יודעים מה מבקר היה עושה לשורה הצולעת הזו?). אבל מה לעשות? מיוחד. "סָאפֶה" היא, אולי, המסעדה הכי טובה שאתם לא מכירים. לכל הפחות – ועל חרפתי אני מודה היום – אני לא הכרתי. וזו מסעדה בת שלוש שנים. לא יום, לא יומיים. שלוש שנים שהקובה הזו, והמחשי האלה, והחאמוד (חאמוד!) הזה מתחבאים להם שם, והעיניים טחו. אבל אין דבר: נעשה תיקון. מאז שהייתי שם? יום יום קובה הביתה. בשביל מה המציאו את גט? ("במונית הצהובה/ דוהר אל האופק/ נחבא לו הקובה/ שמאיץ את הדופק". אוזן של פח).

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ