בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גאיה מתבקשת להתנצל: ערב נוגה להפליא במסעדת הקונטיינר בנמל יפו

מהקונטיינר בנמל יפו יצאנו רעבים ועם כאב ראש, ועוד שילמנו על זה

17תגובות

היש בעולם צליל נוגה יותר ממיתר מפרש הנחבט בתורן ספינה ששוב לא תפליג אל הים? אולי רק הדממה הבוקעת מגרונו של מלצר שעומד ומסביר משהו ברעש הנורא של מסעדה וקולו לא יישמע. או שאולי, בכלל דממה אחרת היא מלכת הנוגות: דממת המלצר בעת שהוא מסלק כיסא משולחנך. את כל שלושת הצלילים האלה, בערב נוגה להפליא, זכיתי לשמוע בביקור אחד במסעדת "הקונטיינר" בנמל יפו.

"הקונטיינר", אם נסכם, הוא מיצב מולטי-דיסציפלינרי ואינטר-קולטוראלי שכולל גלריה, הופעות חיות ואוכל מבית מדרשו של וינס מוסטר ("קרן", "וינס ותמר", ה"שרקוטרי"). מבחינה קולינרית התוצאה היא - אם ננסה לנסח את הדברים בלשונם הברורה והתמציתית של מבקרי אמנות - סימולקרה מוסטרית בקונסטלציה היפר-קוניונקטוראלית. או, למי שמעדיף ניסוח מורכב יותר, מזמן לא יצאתי ממסעדה עם הרגשה כל כך מדכדכת שעבדו עלי בעיניים.

זה התחיל מהרגע הראשון. המלצר שניגש לשולחננו הציע מנה עם "כמהין", הוא גם שאל אם אנחנו רוצים משהו לשתות. אבל האמת היא שהוא ניגש לשולחן מסיבה אחרת לגמרי: היה חסר לו כיסא בשולחן אחר. ובלי לשאול, בלי לתהות אם אנחנו מחכים לאנשים נוספים, הוא פשוט לקח כיסא והלך. נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי כבר מסעדה או שתיים, אבל זה חידוש.

מה שלא היה חידוש הוא רמת הדציבלים במסעדה. "הקונטיינר" הוא לא סתם מקום לאנשים שלא רוצים לדבר אחד עם השני, "הקונטיינר" הוא מקום לאנשים שרוצים כאב ראש. בשלב מסוים, כשהרעש המונוטוני מהרמקולים התחיל לדפוק לי בראש כמו טיפות מים בעינוי סיני, רציתי להחליף מקום.

לביקורת על מסעדת הקונטיינר באתר עכבר העיר

אחרי כמה דקות של ניסיון לתפוס מלצר מזדמן, התייאשתי והלכתי למארחת. לא נעים להודות: אבל לא שמעתי מה שהיא אמרה. חזרתי למקום והחלטתי לסבול בשקט. מתברר שהיא דווקא כן שמעה מה אמרתי, ושלחה נציג. הוא מילמל משהו שגם אותו לא הצלחתי לשמוע. ראיתי את השפתיים שלו זזות, אבל לא היה לי מושג מה הוא אומר.

בהחלטה אינסטינקטיבית, הינהנתי לחיוב. שניות אחר כך, המוסיקה נחלשה. המלצר חזר לשאול אם יותר טוב. הרבה יותר טוב, אמרתי, רק סליחה, אבל לא שמעתי מה אמרת קודם. "אמרתי", הוא חזר על עצמו "שאני הולך להנמיך את המוסיקה". מזל שהסכמתי. זה היה, אם נקצר, רגע הנחת האחרון ב"קונטיינר". כי מאותו רגע ואילך התחיל להגיע האוכל.

מנה ראשונה של סרדינים ים תיכוניים כבושים על סלט שומר, מלפפונים וצ'ילי חשפה, חד וחלק, את הסרדינים הגרועים ביותר שאכלתי השנה. הם היו כל כך צמיגיים, מדיפי ריח זר ולא נעימים לאכילה, שלרגע חשבתי שאלה סרדינים סיניים מגומי. למרבה המזל, היתה לי הוכחה שלא: איש לא טרח לנקות אותם מעצמות, כך שידעתי שהם אמיתיים.

הדבר הנורא ביותר בסרדינים האלה היה המרקם: קשה לי קצת להגדיר את זה, אבל זה הכי דומה למחקים הצבעוניים בריח פירות של פעם. חתול נמל מזדמן (ואני לא ממציא את זה) העיף בנו מבט דרך החלון, ראה מה אנחנו אוכלים, פלט יללת בהלה, קיפל את הזנב ונמלט מהמקום.

ממול הגיעה מנת שרימפס קריסטל טרי עם שמן זית, לימון ושום. אני מתנצל מראש על גסות הרוח, אבל אין לי שום דרך אחרת לתאר את ההגשה של המנה הזאת אלא כמטומטמת. המנה מוגשת בתוך אחת מאותן פינכות מרק מודרניות שבהן קערה קטנה מוקפת בשוליים ענקיים. יש לכך סיבה טובה: המנה הזעירה ממלאת את הקערית הקטנה, כך שלרגע היא מצטיירת כמנה.

הבעיה היא שהשרימפס מוגשים בקליפתם. עכשיו: איפה בדיוק אני אמור לקלף אותם? אם אנסה לעשות זאת על השוליים, הצלחת תתהפך. אם אעשה זאת בתוך הפינכה, שריוני השרימפס יתערבבו ברוטב. ב"קונטיינר", כמובן, לא מעלים על הדעת את הפתרון האלמנטרי: להגיש צלחת ליד המנה, כדי שאפשר יהיה לפרק את השרימפס.

ביקשתי צלחת, פירקתי את השרימפס והרגשתי מדקרת קנאה: השרימפס היו כל כך קטנים, שלא נותר לי אלא לקנא בחדות הראייה של מי שהצליח לברור אותם מתוך גרגירי החול שהעלתה הרשת. הרוטב עצמו, אגב, היה מצוין. אלא שגם כדי להתרשם ממנו הייתי צריך להיות יצירתי: איש לא טרח להגיש את המנה עם כף.

וזה היה הרגע שבו הרגשתי את התחושה המשונה והלא נעימה הזאת: עובדים עלי בעיניים. כי במחיר של 78 שקל, מנת המיקרו-שרימפס המצועצעת הזאת היתה, תסלחו לי, צחוק מהעבודה. הצלחות פונו, המוסיקה המשיכה לדפוק בראש והדקות, כדרכן של דקות בנמלי הים התיכון, חלפו לבלי שוב.

מהקונדיטורית באהבה

לפתע, אחרי דקות ארוכות של ציפייה, הופיעה ליד שולחננו גברת שעדיין לא ראינו, לבושה בתכלת, ובמבטא רוסי כבד שניסה לחקות את ההגייה האיטלקית הנכונה, הכריזה בקולי קולות: "ריזוטו?". ציינתי שריזוטו הוא דווקא רעיון מצוין, אבל אנחנו לא הזמנו ריזוטו. איזה אידיוט הייתי: אם האלים שולחים לך ריזוטו, תאכל ריזוטו.

בהמשך ההמתנה האין-סופית (לחריימה בורי ולטונה צרובה) נזכרתי בבעתה שהמלצר אכן טרח לציין שהטונה היתה עוד אתמול באיטליה. חשבתי שחבל שהוא שכח להוסיף שכרגע היא עוד תקועה בביקורת הדרכונים. ולא שאני מבין למה: בגודל שלה היא היתה יכולה להגיע במכתב. מודבקת מבחוץ, כבול.

כי כשהטונה הגיעה, התברר לי שלא קיבלתי מנת טונה צרובה אלא ארבעה בולי טונה משולשים. אם הזיכרון עדיין עובד, נדמה לי שכילד היו לי בולים משולשים ממאוריציוס שהיו גדולים ממשולשי הטונה של "הקונטיינר". אם אני זוכר נכון, הבולים ההם גם היו יותר עבים. ואיך היה הטעם? אני מניח שיכולתי לספק תשובה מוסמכת אלמלא המנה היתה קרה כל כך.

לזכות "הקונטיינר" ייאמר שכשהם הרגישו שהזמן בין הראשונות לעיקריות חורג מכל פרופורציה, הם כיבדו אותנו במרק שרימפס וסרטנים. המרק היה מצוין. חבל שלא הזמנתי מרק. ממול הגיעה מנת חריימה בורי ללא דופי: בורי מוצק, רוטב פיקנטי והמון לחם כדי שאפשר יהיה לשבוע למרות מיעוט נתחי הדג. בקיצור, את זה, אני מניח, החתול היה מסכים לגמור.

ואז קיבלנו את תפריט הקינוחים. בתחתיתו הופיעה ההצהרה הבאה: "על הקונדיטוריה והמאפייה של 'הקונטיינר' מנצחת באהבה הקונדיטורית ענת הוצלר". אלוהים אדירים, כמה שכבר נמאס מהז'רגון הניו-אייג'י המתיילד הזה. אכלנו באהבה, בחיבה ובחמלה את המסקרפונה בטעם שקדים, תוך שאנו מבקשים סליחה ומחילה מגאיה אלת האדמה על שאנו משתמשים במתנותיה הנצחיות כדי להזין את גופינו בני החלוף.

ואחרי שלושה ביסים הגענו למסקנה שגאיה היא זאת שצריכה לבקש סליחה. הביס הראשון דווקא הרשים: על המנה היו ארבעה ריבועים לבנים קטנים שהתפריט תיאר כ"סוכריות שקדים" ולמעשה היו מרציפן מוצק מאוד וטעים מאוד. היה אחד כזה גם בביס השני. מהביס השלישי ואילך אכלנו את שאר המנה, שהיתה כוס גדולה מלאה בגבינה לבנה בטעם גבינה לבנה.

השחפים על המזח כבר עפו, הים השתתק ונדם, מיתר מפרש נחבט מול תורן בודד ואני הרגשתי מדוכדך כפי שכבר מזמן לא הרגשתי ביציאה ממסעדה: עבדו עלי בעיניים. לשלם 361 שקל ולצאת רעב ועם כאב ראש? צר לי, אין לזה שום תיאור אחר: אשכרה, עבדו עלי בעיניים. *

הקונטיינר - כל הפרטים והכתבות

להזמנת שולחן במסעדת הקונטיינר

"הקונטיינר". האנגר 2, נמל יפו. טל' 6836321-03

חשבון בבקשה

סרדינים ים תיכוניים כבושים על סלט שומר, מלפפון וצ'ילי .......................................... 48 שקל

שרימפס קריסטל עם שמן זית, לימון ושום ..... 78 שקל

טונה אדומה צרובה .................................. 98 שקל

חריימה בורי-פוטנסקה ............................... 76 שקל

מסקרפונה שקדים .................................... 35 שקל

סן פלגרינו גדול ...................................... 26 שקל

טיפ ...................................................... 50 שקל

סך הכל ............................................... 411 שקל



הקונטיינר ביפו. רמת דציבלים לא סבירה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו