בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעדת לה שוק מחזירה את כיכר דיזנגוף לתל-אביבים

לה שוק הופכת את הנוסטלגיה לעכשווית. אל תחמיצו את הקובה נייה מאינטיאס

4תגובות

אצא לי לה-שוקה / אדפוק בדרבוקה / אוכל קצת שקשוקה / גם אם לא חנוכה. זה, פחות או יותר, היה השיר שפיזמתי לעצמי כשיצאתי ממסעדת "לה שוק" החדשה בתל אביב. כי "לה שוק" היא מסעדה שגורמת לך לפתוח בפזמון עליז. לא רק בגלל האוכל, שגם אליו אין טענות - אלא בעיקר מפני שמזמן, אבל באמת מזמן, לא ביליתי כל כך טוב במסעדה.

"לה שוק", אם צריך לאפיין אותה בקצרה, היא מסעדה נורא עכשווית. בדרך כלל, מה שמאפיין מסעדות שמתכוונות מראש להיות עכשוויות זה שהן מיושנות כבר ברגע הפתיחה. לא "לה שוק". אולי מפני שחלק מהעכשוויות של המסעדה הזאת, חלק מהעכשוויות שהוא הבון טון כרגע, הוא הנוסטלגיה. השולחנות מצופים פורמאיקה, הצלחות מזכוכית של פעם וכדי שלא תרגישו שחסר משהו, יש גם נייר עטיפה חום. ביחד, כל הפרטים האלה משרים אווירה לוקאלית מלטפת.

אבל, רגע, אני רואה בדמיוני את הקורא הבקיא מניח את הטקסט מידיו בשאט נפש, ותוך צקצוק שפתיים ידעני מטווט למכריו: "ואללה, עוד אחד עשה קופי פייסט ל'מחניודה'". כן? אז לא. מפני שבו בזמן שקשה לראות יזמים מעזים לדבוק בחזון מפורט כל כך כמו "לה שוק" בלי האומץ שנוסכת ההצלחה המתמשכת של "מחניודה", הרי שזה מקום שהוא, בכל זאת, תל אביב. או, אם נדייק: תל אביב-יפו.

לביקורת על מסעדת לה שוק באתר עכבר העיר

קודם כל המיקום: "לה שוק" שוכנת בכיכר דיזנגוף. היא לא נמצאת בכיכר דיזנגוף: היא שוכנת בה. כלומר, הדלתות פתוחות לרווחה והכיכר ההיסטורית היא חלק מהמסעדה. יש למסעדה שולחנות שניצבים, פיסית, בכיכר דיזנגוף. מדברים על לכבוש בחזרה את המרחב האורבני מערלי הלב שתקעו שם את נר התמיד הדולף של יעקב אגם? "לה שוק" עושה את זה. הכיכר, או לפחות חלק ממנה, חוזרת להיות חלק מהמרחב הציבורי.

יותר מזה. בניגוד לארכיטקטורת ה"בחוזק-יד" הפופולרית אצלנו - שבתל אביב מגיעה לשיאה בסגירות האלומיניום החורפיות - היזמים העזו לתת את המסעדה שלהם במתנה לכיכר. וכך, המסעדה היא בעצם הרחבה של המרחב הציבורי, ולא להיפך. זה נשמע טריוויאלי, אבל כשישבתי ב"לה שוק", מה שהפליא אותי היה הרגשת הדז'ה-וו. היתה לי תחושה שאני יושב במקום שנמצא שם, כמו שהוא, פחות או יותר מימי המנדט.

וכשניסיתי לברר ממה נובעת התחושה הזאת, נדמה היה לי שהיא נובעת, בראש ובראשונה, מהפתיחות שהעיצוב משדר. בשנים האחרונות התפישה הדומיננטית בעיצוב המסעדות אצלנו היתה העמדה האדריכלית שמסעדות - כמו אולמות קולנוע ותיאטרון - צריכות להיות מובדלות מהרחוב באופן דרמטי. שהאורח צריך לקבל תחושה שהוא פוסע לתוך מקום שבו הולך לקרות לו משהו מיוחד, משהו שמנותק משגרת היום-יום.

זה לגיטימי, ובכמה מקרים גם הביא לתוצאות יפהפיות ("צפרה", "שקוף", לא חסר). העניין הוא שזה מאוד לא ים תיכוני. כלומר, לא שלנו ולא מכאן. ו"לה שוק" היא מסעדה שממבט ראשון מנסה להגיד בדיוק את ההיפך: שהמסעדה היא המשך חוויית היום-יום. כי היום-יום - ביני וביאק, יה באבא - הוא על הכיף כיפאק. והרוח הזאת, של פתיחות, ים תיכוניות ומה שבהיעדר מלה אחרת אי אפשר שלא לכנות אלא "הכיף-כיפיות", היא שהופכת את "לה שוק" למסעדה מיוחדת במינה.

כבוד למרירות

אחרי שנכנסים מהכיכר, יש למסעדה כמה מפלסים. מה שמהווה עוד יתרון: רוצה אינטימיות? תפדל. רוצה להתחכך? יש בר ארוך. רוצה לשבת עם החבר'ה? יש שולחן גדול במפלס העליון. המוסיקה ים תיכונית, לא במובן הפוליטי (השתגעתם? שאני אכניס את הראש למיטה שהציעה מירי רגב?), אלא במובן הגיאוגרפי: יש זמרות מסוריה ולבנון, זמרים מיוון וטורקיה, ומוסיקה ממצרים ומשיכון המזרח בראשון לציון.

וכך, בעצם, כבר אחרי שלושה ימים השילוב הזה של עיצוב, מוסיקה ואווירה יצר ב"לה שוק" פלא: מסעדה שהפכה למקום. גם האוכל תורם לחוויה. זה אוכל מכאן ולכאן (לימונים כבושים, פלפלים, עגבניות, טחינה, לבנה, כרובית), אוכל טעים, חד ומדויק, אבל לא אוכל מטריח. כלומר, לא אוכל שדורש, למשל, להפסיק לפזם או להוריד (חלילה) את העיניים מהבר.

מבין המנות שאכלנו הטובה ביותר היתה הראשונה: קובה נייה מאינטיאס. אינטיאס הוא ברכה גדולה, ומתברר שכשמשדכים אותו בנתחים גדולים ונגיסים לבורגול וללימונים כבושים קצוצים דק, הוא הופך לברכה כפולה ומכופלת. אחריו הגיעה עוד מנה מצוינת: טרטר עגל. בניגוד לטרטרים המעודנים והקצוצים דק של המטבח הקלאסי, זה היה כמעט שווארמה-טרטר. הנתחים היו בגודל שווארמה, מושרים ברוטב חמצמץ עתיר צלפים וכוסברה, והם הוגשו עם ביצה קשה. היו כאן רמזים מחויכים ומודעים למנה הקלאסית, אבל זו היתה גרסה שלא עושה מעצמה עניין. טעימה, מתוחכמת, בלי פוזה.

לפני שתי אלה קיבלנו כמה צלוחיות של ירקות ולצדן בייגלה חם ולחם שהזכיר את הפרינה המרוקאי. קצת קישואים בטחינה, קצת בייגלה, קצת פלפלים חריפים, קצת פרינה. פלא שכבר אז התחלתי לפזם?

כמנת ביניים קיבלנו את מה שכרגע שום מסעדה עברית אינה שלמה בלעדיו: כרובית בפיתה. הגרסה של "לה שוק" היא לאפה מצוינת שנאפית במקום שעליה טחינה, כרובית וביצה קשה. קלישאה, קלישאה, אבל טעים.

שתי המנות העיקריות באו מאותו דג: בורי. נוסטלגיה כבר אמרנו? הראשונה, היתה נתח פילה בורי עם חצילים ולבנה. הדג ניצלה כך שהיה מוצק ועסיסי, ומתברר שהטעמים המשולבים של חצילים מעושנים ולבנה חמצמצה מסייעים לדג הצנוע הזה לבוא לביטוי. זו היתה מנה מפתיעה, כי בדרך כלל בורי צריך קצת יותר, אבל כאן הוא מצא את מקומו בקלילות בתוך מנה קיצית, מרעננת ומוצלחת.

מוצלחת אפילו יותר היתה הגרסה המקומית לחריימה: פלפלים אדומים ארוכים ממולאים בתבשיל חריימה. בדרך כלל, מבין טעמי הפלפל שדומיננטיים בחריימה, נהוג אצלנו להדגיש רק את החריף. כאן, כראוי, חלקו כבוד גם למרירות, כך שהמנה כולה היתה רוויה בטעמים פלפליים מאוזנים של חריף-מריר שהפכו אותה לחריימה למתקדמים.

המנות האחרונות מגיעות מממתקי מוטראן שביפו, כך שמי שמכיר ואוהב את הכנאפה הכתומה של מוטראן לא יתאכזב, ומי שמכיר ואוהב את המלבי המצוין שלו, בכלל יהיה מבסוט. ואז, אחרי עוד השתהות קצרה, כי זה באמת מקום שלא בא לך לקום וללכת ממנו, יצאנו לכיכר, ופתאום חשבתי שאולי בפעם הראשונה מאז 1978, כשהוחלט להרוס את כיכר דיזנגוף ולבנות במקומה "מתחם תעבורתי רב מפלסי", יש בכיכר הזאת מקום שבו צינה דיזנגוף (שהכיכר קרויה של שמה), פטריק גדס הסקוטי (שתיכנן אותה) וג'ניה אוורבוך (שתיכננה את מבניה) היו יכולים לשבת בו בלי להרגיש שהם צריכים להסתיר את פניהם מבושה. ומי יודע? למשמע המוסיקה הזאת, אולי גם מאיר היה קופץ. *

לה שוק - כל הפרטים והכתבות

"לה שוק", דיזנגוף 92, תל אביב. טל' 6033117-03

חשבון בבקשה

קובה נייה אינטאס .................................... 40 שקל

טרטר עגל .............................................. 36 שקל

לאפה עם כרובית בטחינה .......................... 34 שקל

בורי על חציל ולבנה .................................. 77 שקל

פלפלים אדומים ממולאים תבשיל חריימה ....... 78 שקל

כנאפה של סמיר ...................................... 30 שקל

מלבי .................................................... 30 שקל

קנקן מים ................................................... חינם

טיפ ...................................................... 50 שקל

סך הכל ............................................... 374 שקל



''לה שוק'' בתל אביב. אווירה לוקאלית מלטפת
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו