בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי בדיוק טרנד נהפך לניג'וס? התשובה המלאה במונטיפיורי שבע בתל אביב

ארוחת ערב במונטיפיורי שבע מזכירה יותר מכל מפגש עם הליצן הכיתתי ביום שבו שכח לקחת ריטלין

3תגובות

בטח בגלל שאנחנו ממוש הפניקו אותנו ב"מונטיפיורי שבע" בסכומון ובערזוקה. ואיך היה, אתם שואלים, ובכן: אחלה בחלה, ביש בש, שיש פיש. ורגע לפני שהעגה הזאת מעוררת גם אצלכם את אינסטינקט ההקאה, אתם מוזמנים לנחש איזו מבין המלים האלה לא נשמעה בארוחתנו שם. ובכן, צדקתם: שבע.

בשם סכומון הם קוראים לקופסת האמייל שבה מונח הסכו"ם. ערזוקה הוא קוקטייל ורוד מבהיל שמכיל - איך ידעתם? - עראק ובזוקה. ביש בש הוא, כמובן, שומר, ושיש פיש הוא בכלל בדיחה יוצאת מהכלל, שוס עולמי. מה אני אגיד לכם? נפלתי ברצפה. זה לא שיש (קיצור לשישליק) אלא דווקא קבב דגים. אה, אה, אה (הקורא מוזמן ללוות את עצמו בדחיקת מרפק אלימה מתחת לצלעותיו), תגידו אתם: לא נפלתם ברצפה?

ובכלל, ארוחת ערב ב"מונטיפיורי שבע" מזכירה יותר מכל מפגש עם הליצן הכיתתי ביום שבו שכח לקחת ריטלין. הם כל הזמן מתחכמים, כל הזמן עסוקים בלדחוף עוד בדיחה ועוד התחכמות ובלהיות כל כך מקוריים ואסלים וקולים ומשעשעים (הו, כה משעשעים), שאחרי רבע שעה, בכנות, בא לבכות.

קחו, למשל, עניין אלמנטרי: המברשת שאתה מנקים פירורים מהשולחן. בכל מקום משתמשים במטלית לחה או במברשת דקת שערות. לא כאן. אפילו בזה הם אסלים. הם משתמשים במברשת עבה. מעלתה הבולטת? מאחר שהיא לא מאפשרת שליטה בפירורים, היא מעבירה אותם ישר מהשולחן לחולצת הסועדים. יותר קולי מזה?

רעש הוא שמחה

ובכלל, דומה ש"מונטיפיורי שבע" היא מקרה בוחן מעניין לשאלה עקרונית: מה הרגע המדויק שבו טרנד הופך לניג'וס? הטרנד העכשווי הוא מסעדות שמחקות את "מחניודה" הירושלמית, אבל מכיוון שאי אפשר לכתוב בהודעה לעיתונות "העתקנו את 'מחניודה', מה תעשו לנו?", המציאו לזה שם מסחרי: מסעדות שוק.

מסעדת שוק ניכרת, למשל, בכך שהיא חייבת להשתמש בנייר אריזה חום. כאן, מקבלים בתוך שקית נייר חומה את לחם הבית (לחם לבן סר טעם). לידו מגיע זעתר ארוז בנייר עיתון. הזעתר קשור ללחם הזה בערך כמו שסחוג קשור לגפילטע פיש. אבל מה? איך אפשר לוותר על האסליות?

למסעדות שוק, כמו שאתם יודעים, יש כללים נוספים. למשל, אריחים צבעוניים במטבח (יש, בטח שיש), או תפריט בשפת סתרים פרטית. התפריט במסעדות האלה, כך נדמה, לא נועד לשמש את הלקוח כדי לבחור באופן מושכל את ארוחתו, אלא כדי לשוב ולהבהיר לקליינט הנפעם עד כמה משעשע ואותנטי ונפלא הוא המקום שבו הוא נמצא.

לביקורת על מונטיפיורי שבע באתר עכבר העיר

כך, למשל, מופיעות בתפריט של "מונטיפיורי שבע" המלים: ביש בש, אג'דה, שיש פיש, וכמובן: בסלה בהדונס. ואם עכשיו אתם לא מרגישים דגדוג קל ונעים בעצם האסליות, נראה שאין לכם תקנה. וזה, במסעדה שבה התפריט גורס "עדשים שחורים" (צ"ל, כמובן: שחורות), המלצרית ממליצה על "חמש מינים" של פירות ים, והמלצר מדבר אל הלקוחות בגוף ראשון רבים האינפנטילי ("מה אנחנו רוצים למנה אחרונה?" "מלבי אחד יספיק לנו?").

אז אולי, כמו שאמרו ב"הסמויה" לסטרינגר בל פרק אחד לפני שנרצח: קודם נלמד לזחול, אחר כך ללכת ורק אז נרוץ?

ויש עוד. למשל, הטעות הקונצפטואלית הרווחת, על פיה כמה שיותר רעש, ככה יותר שמח. ובמקום שמאמין שרעש הוא שמחה, יש עוד נחת: המלצרית הטובה ביותר היא, כמובן, הרועשת ביותר. וכך, קיבלנו מלצרית שתרמה תרומה ראויה להוקרה לרמת הדציבלים (ואם מותר: גם לכמות הדציבלים) במקום. היא דיברה המון, והיא עשתה זאת בעוצמות קול של מציל בסופת טורנדו.

כל הרעש הזה, מן הסתם, היה מפריע קצת פחות, אלמלא חלק גדול מהצעקות שלה נסוב על אותו נושא: כבר שנים שלא הפעילו עלי כזה לחץ להזמין את המנות היקרות. אני מבין של"מונטיפיורי שבע" יש משקיעים. אני מבין שהם רוצים להחזיר מהר את ההשקעה. אבל האם זה הוגן לצפות ממני להחזיר הכל לבד, ועוד בביקור ראשון? תזמינו קילו בשר, היא צעקה, תזמינו שני קילו דגים. תזמינו ותזמינו ותזמינו. "אנחנו לא מאמינים במנות גדולות אלא במנות בגודל משתנה", היא הרעימה באוזנינו את סיסמת הקרב הקבועה של מוליכי השולל. תזמינו עוד. והאמת? כמו תמיד כשסיסמת הקרב הזאת רועמת, זה רציני, ועל כך מיד.

אבל לפני כן: עוד קצת דקורציה. במסעדות מהסוג הזה, כידוע, חייבים למקם במקום בולט - ואם אפשר מפריע - ארגזי ירקות עם תנובת השוק. ובמקרה של "מונטיפיורי שבע", הרושם שלי היה שהארגזים האלה הם לא רק דקורציה: הם אמת בפרסום. לטעמי, אין שום הבדל אם תתנפלו על הארגזים ותאכלו ישר מהם או אם תזמינו מהתפריט.

כי ב"מונטיפיורי שבע", עד כמה שניתן להתרשם, לא מאמינים בלבשל. לא במובן הטבעוני: במובן האלכימי. לא זכינו לאכול כאן אוכל במובן של לקחת כמה מרכיבים ולייצר מהם משהו חדש, שונה, עם נשמה. הבישול כאן הזכיר יותר מכל אדם שנותנים לו את התווים ליצירה מוסיקלית, ובמקום לנגן אותם הוא מקריא בזה אחר זה את שמותיהם.

קחו, למשל, מנת שקדי עגל על פולנטה עם שעועית ירוקה. זה היה בדיוק זה: חתיכת פולנטה, שעליה הונחה ערימת שעועית ירוקה חלוטה ועליה כמה נתחי שקדי עגל צרובים. זהו. לא היה שום דבר שיחבר את המנה, שיהפוך אותה מאוסף של פרודוקטים לאמירה קולינארית.

או מנת השיש פיש: שלוש קציצות דגים (קטנות) על לאפה גדולה עם סלק צלוי (תודו: הרי ידעתם שהסלק הצלוי בוא יבוא) ולבנה. המלצרית הרעימה שזו מנה דלת קלוריות, שבלבנה יש רק 5% שומן. ובאמת, המנה היתה אטרקטיבית כמו דיאטה. אבל שוב, שום קומוניקציה: לאפה, שעליה לבנה, רבעי סלק צלוי וקציצות דגים. כל דבר בנפרד? בנאלי. ביחד? כלום.

בינתיים, בוודאי שמתם לב לעוד מכנה משותף: אלה לא מנות, אלה סנדביצ'ים בתחפושת. ארבעה נתחי שקדי עגל, על פולנטה. שלוש קציצות דגים קטנות, על לאפה. השיא? סלט תמנונים על פרוסת לחם. זו טכניקה שמטרתה לנפח מנות. כי המנות כאן לא קטנות: הן, ואני אומר זאת בשיא הזהירות, לא נדיבות. מי שמאכיל אותך כאן, כך התרשמתי, לא מפרגן לך את האוכל. קצת שקדי עגל, מעט קציצות דגים, ובעיקר: מעט עיגולי קלמארי גלמודים עם תועפות קש (איזה נבטים חתוכים לז'וליאנים) ומתחת פרוסת לחם עבה שגורמת למנה להיראות גדולה. לטעמי, במקום פרוסת הלחם עדיף היה להשתמש בצלחת מרק הפוכה: מבחינה קולינארית זה לא היה משנה, מבחינה אסתטית זה היה שיפור.

אכלנו גם תרד טורקי עם פטה (ומי שלא יודע שאחרי שחולטים תרד צריך לתת לו להגיר נוזלים, כופה על הלקוחות לאכול מרק תרד); פיתות שרופות בתיבול שיפוד טלה (מצע רחב יד של פיתות, תועפות עגבניות, גובל בביזיון מבחינת כמות הבשר), וסטייק אנטרקוט. בנושא הסטייק אין טענות: מי שמזמין במסעדה כזאת סטייק, מגיע לו.

המלבי בכה מאוד

ואז, כדי לשוב ולהזכיר לנו איפה אנחנו נמצאים, הגיע הקינוח: מלבי עם מי ורדים ועלי כותרת של ורדים. רק מה? המלבי הוגש בתוך צנצנת (ברור: במסעדות כאלה אסור על פי חוק להגיש קינוחים שלא בצנצנת) כל כך זעירה וצרה, שאי אפשר היה לאכול אותו. טכנית: אי אפשר היה. חצי ממנו נשאר בצנצנת.

ואולי טוב שכך, כי עם כל האסליות והמקוריות ועלי הוורדים המסוכרים, אפילו מלבי פשוט, כך התברר, טיפה גדול עליהם. המלבי של "מונטיפיורי שבע" היה נוזל מאותגר-מרקם שלפחות היה לו השכל להתחבא בצנצנת. לרגע, לבי יצא אל המלבי עלוב הנפש הזה. כי זו בדיוק היתה גם התחושה שלי: איפה יש כאן צנצנת להתחבא בה?

ואז, ראיתי את החשבון והבנתי ששום צנצנת כבר לא תעזור: שני אנשים, שלא יצאו לגמרי שבעים, השאירו על הרעש והצלצולים האלה 456 שקל. לפחות עכשיו אני כבר מבין בדיוק למה הם היו כל כך שמחים, ולמה לי, ישר מההתחלה, בא לבכות. *

מונטיפיורי שבע - כל הפרטים והכתבות

"מונטיפיורי שבע". מונטיפיורי 7, תל אביב. טל' 5100094-03

חשבון בבקשה

סלט תמנון ............................................. 47 שקל

תרד טורקי עם בצל סגול ........................... 27 שקל

שקדי עגל על שעועית ירוקה ופולנטה ............ 57 שקל

שיש פיש (קציצות דגים על לאפה עם לבנה) ... 56 שקל

שישליק כבש .......................................... 59 שקל

אנטרקוט 300 גרם .................................. 111 שקל

מלבי .................................................... 24 שקל

סן פלגרינו גדול ...................................... 25 שקל

טיפ ...................................................... 50 שקל

סך הכל ............................................... 456 שקל



''מונטיפיורי שבע'' בתל אביב. התחכמות אין סופית
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו