בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

גדרה 26 בת"א: טובה יחסית למסעדת שוק

מסעדת גדרה 26 טובה יחסית למסעדת שוק. אם רק תהיה עקבית יותר, תוכל להפוך לאחת הטובות ביותר מסוגה. זאת אומרת, למי שאוהב את הסוג

6תגובות

מתי ואיך נהפכה קציצת הדגים לדג הלאומי של ישראל? היסטוריונים של העתיד - בניגוד לשפים של ההווה - בוודאי יעשו מהשאלה הזאת מטעמים. בין אלה יבלוט במיוחד ספרו של אנתרופולוג הגרעין האיראני, שאהיד ברקיאן: "קציצה וקציצות".

בספרו השנוי במחלוקת ישרטט ברקיאן את הקו המופרך והמעורפל - כפי שימהרו להצביע בחדווה מבקריו - בין ניסיונם של הישראלים לפתור את כל הבעיות שכרוכות באכילת דגים באבחה מקצצת אחת לבין ניסיונם לפתור את מורכבות סוגיית הגרעין האיראנית באבחה מקצצת דומה. למרבה הצער, קולם של עמיתיו הישראלים, שהיו אמורים להגיב על התזה המופרכת הזו, לא נשמע. אוניברסיטת תל אביב מעולם לא התאוששה מהטיל שנפל בקפטריה של גילמן.

כך או כך, איש לא יוכל להתכחש למסד העובדתי שעליו התבסס ברקיאן: שכיחותן הבלתי סבירה בעליל של קציצות דגים בתפריטי המסעדות התל אביביות ברגע שלפני. בין המסעדות שאותן ימנה ברקיאן בחלק העובדתי של ספרו תהיה גם "גדרה 26". כן, גם להם יש קציצות דגים. ואפילו - כפי שברקיאן יציין בהערת שוליים טרחנית, כשהוא מצטט, מכל המקורות שבעולם, דווקא את הטור שאתם קוראים עכשיו - קציצות דגים משובחות. וקציצות הדגים האלה חושפות בעיה שהולכת והופכת אקוטית במסעדות החדשות שלנו: הן זהות.

מכיוון שכך, הן מציבות בפני הסועד (בן זמננו) בעיה לא פשוטה. מאחר שהן דומות כל כך, הדרך היחידה להבדיל ביניהן היא ניואנסים. מנה טובה כאן, מלצרית מוצלחת שם, איזו הברקה שפית במקום שלישי. אבל ניואנסים הם הרי האויב הגדול של מסעדות לא מקצועיות: כי בניואנסים, מעצם היותם ניואנסים, קשה להיות עקבי. והנה, ככל שהעניין נוגע לניואנסים, מסעדת "גדרה 26" היא דווקא מקום פוזיטיבי. אף שסוג המסעדה הזה - "לגמרי בכיף" כפי שאמרה לנו המלצרית - מתחיל קצת לייגע, הרי שמסוגה, זאת בהחלט מסעדה סבירה. כמו כל המסעדות האלה (נמאס לי קצת לכתוב מסעדות שוק; "האלה" הולך?), גם "גדרה 26" היא מקום צפוף.

עד כדי כך צפוף, שאם אתה נאלץ לקום באמצע הארוחה, אתה מוצא עצמך מתחכך בגבה של הסועדת מהשולחן הסמוך באופן שאם היה קורה בתחבורה ציבורית היו עוצרים אותך על המקום. אבל צפוף זה שמח, לא? הקיר לא מטויח עד הסוף (על פסבדו-אותנטי כבר דיברנו?) ועליו תלויות תמונות בשחור-לבן (על הערגה לנוסטלגיה כבר ניג'סנו?) אבל גם זה סוג של ששון. ובינינו: זה הרי לא נורא מפריע. בטח לא אם לא נופלות לך לצלחת חתיכות מהבלוקים הלא מטויחים, ואני שמח לדווח שב"גדרה 26" לא נפלו לנו חתיכות בלוקים לצלחת.

דניאל צ'צ'יק

לביקורת על גדרה 26 באתר עכבר העיר

גם השירות - המלה "כיף" לא נשמעה בתכיפות כזו מאז שנות ה-70 בנואייבה - הוא מהסוג שמטרתו לגרום לך להרגיש פחות כסועד ויותר כמסתחבק. גם כן בסדר. אם כי יש לי השגה מסוימת ביחס לנטייה העכשווית של מלצריות (זה לא סקסיזם, פשוט זה עוד לא קרה לי עם מלצר) לחלק ציונים להזמנות של הלקוחות: "בחירה מצוינת" (באמת תודה); "זאת המנה שאני הכי אוהבת" (כן, יש לי כוחות כאלה, לקרוא לך בכף היד?); "נהדר" (טוב לך, טוב לנו). ושוב: לא שיש לי בעיה עקרונית עם קריאות הערכה מצד נשים צעירות ונאות, אבל אני מכיר את עצמי, ואני קצת חושש שאני עוד עלול לפתח בזה תלות.

וכך, אחרי שבחרנו את המנות שהמלצרית הכי אוהבת ("בחירה פשוט פנטסטית"), הסתבר - איך נגיד את זה בעדינות? - שדווקא לא כל כך. זאת אומרת, חלק מהמנות אכן מוצלח מאד (קציצות הדגים כבר אמרנו?), אבל מה שבלט לא פחות מהמנות המוצלחות היה דווקא חוסר העקביות.

אף שכמה מהמנות היו טובות בתכלית, אחרות היו חלשות להתמיה. נתחיל בטוב. קציצות הדגים המצוינות מוגשות עם רוטב בסגנון חריימה. בתור מי שגדל בנתניה, אני מחשיב את עצמי למומחה עולמי לחריימה, ואם היו מספרים לי שבמטבח של "גדרה 26" מתחבאת סבתא טריפוליטאית שעושה את הרוטב (היא לא מתחבאת, מטבח פתוח, מה חשבתם?), הייתי קונה. פשוט מנה מעולה. קציצות אווריריות, רוטב עשיר וטעם ופיקנטי בדיוק במידה שבה החריפות מבעירה את החיך והופכת אותו לרגיש לשאר הטעמים. מצוין ביותר.

עוד מנה מוצלחת היתה סטייק אנטרקוט. בשר מיושן במידה שהופכת אותו לרך ועסיסי, אבל משאירה לו מרקם בשרי. הנתח נצלה בתשומת לב רבה, והוא היה פריך ושחום בחוץ ומלא עסיס וטעם בפנים. מנה שכיף לאכול וכיף לא פחות לטבול במיצי הסטייק את פלחי תפוחי האדמה שהגיעו לצדו. ואגב, אם אתם אנשים שמתחשבים בזולת, בוודאי תזמינו כאן את הסטייק ולא את הדג הצלוי. מטבח פתוח כבר אמרנו?

עם האנטרקוט ותפודיו נסתיימו טענות ההגנה.

מנה ראשונה אחרת, סנדוויץ' שרימפס, השתייכה לזן המנות המגובבות. השף (מלא הקסם) של המקום הוא ממוצא שוודי, והמנה הזו היא סוג של הצדעה לסנדוויץ' הפתוח (הסמורגסבורד המהולל) הסקנדינבי. לכן, קצת קשה לדעת איך להתייחס לכל העסק: מצד אחד, זה מקסים ששף שואב באופן יצירתי מהמסורת שלו. מצד שני, זה שרימפס, ביצה קשה ועלי חסה על פרוסת לחם. לא מתחבר. מנה ראשונה נוספת שהזמנו כעיקרית היתה בעייתית עוד יותר.

המנה תוארה כראשי קלמארי על פולנטה. דווקא בא לי ראשי קלמארי. יש ימים שבהם בא על האיכות הכמו פיצוחית שלהם. אבל לא קיבלתי ראשי קלמארי. רצו לשפר את המנה והגישו אותה עם טבעות קלמארי. הטבעות הן, כמובן, החלק הנחשב והאיכותי יותר. אבל מה לעשות שלי באו ראשים והזמנתי ראשים? האם זה יהיה מופרך להניח שמי שמזמין ראשי קלמארי עושה זאת לא כי הוא מנסה לנחש מה המנה החביבה על המלצרית, אלא כי הוא אכן רוצה ראשי קלמארי?

וזאת היתה עוד הפחותה בבעיות: הפולנטה, שהיתה לב המנה, סבלה מטעם לימוני חזק. פולנטה טרייה, כלומר כזו שנעשית מתירס, ולא מקמח תירס, מתאפיינת בטעם מתקתק עדין ונעים. הכיבוי של המתיקות העדינה הזו בעזרת שמיכות עבות של חמיצות יצר בפה טעם לוואי לא נעים שהזכיר יותר מכל סוכריה חמוצה מקולקלת. ושוב, גם כאן אפשר להבין מאיפה זה בא. יש בתפריט ריזוטו לימוני (לא טעמתי, אבל ריזוטו לימון זה דבר נהדר), ויתכן שהצלחת המנה הזו גרמה לשף לרצות לנסות תרגיל דומה גם עם פולנטה. וזה כבר היה כשלון בניואנסים.

המנות האחרונות, למרבה הצער, היו חפות מניואנסים. פאי התאנים והמלבי - שניהם תוצרת בית, שניהם מושקעים - היו מתוקים עד זרא. אם נסכם, "גדרה 26" היא מסעדה שעם קצת יותר מאמץ להיות עקבית, תהיה בלי צל צלו של ספק אחת הטובות מסוגה. ולגבי הסוג? זאת, עם כל הכבוד, כבר החלטה שלכם. *

מסעדת גדרה 26 - כל הפרטים והכתבות

"גדרה 26". רחוב גדרה 26, תל אביב. טל' 5100164-03



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו