בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

רוקח 73 בתל אביב - כישרון מבוזבז

הפוטנציאל של מטבח רוקח 73 בתל אביב מתבזבז על חומרי גלם נחותים, תמחור להוט והתנהלות לקויה

29תגובות

אין במסעדה דבר שמעורר יותר חשד מאשר הפגנה פומבית של חוסר ביטחון. אין דבר מקומם יותר מאשר הפגנת חוסר ביטחון במסעדה שמרשה לעצמה לגבות 165 שקל על מנה עיקרית. אם אתה מרשה לעצמך לגבות סכומים כאלה, אתה חייב להיות בטוח. אתה צריך להיות משוכנע שמה שהסועד - כל סועד - יקבל, יעמוד בסטנדרטים של 165 שקל למנה. כי, בואו נהיה ריאליים: 165 שקל זה סכום שיוצר ציפיות. במחיר הזה, אתה מצפה לערב יוצא דופן, לתמורה שתהיה מעבר לפנקסנות החומרית. והדבר הראשון שבו נתקלנו ב"רוקח 73" היה מחווה של חוסר ביטחון.

ניגשה לשולחננו מלצרית חביבה והתחילה בטקס. לפתע, בלי התרעה, כשהיא באמצע תיאור אחת ממנות היום, הגיעה מלצרית אחרת, ובעדינות של היפופוטם מיוחם תפסה את מקומה. אני מניח שהסיבה לכך היא שהמלצרית הדוחפת נחשבת למלצרית מעולה. אני גם יכול לנחש למה: היא אסרטיבית ורועשת. לא עברו 30 שניות מהרגע שבו פגשנו אותה, וכבר למדנו שהיא חושבת שאינטיאס טעים לא פחות מלוקוס. באמת תודה. זו הרי הסיבה לשמה התכנסנו: ללמוד על ההעדפות הקולינאריות שלך.

בר און דניאל

לביקורת על מסעדת רוקח 73 באתר עכבר העיר

במשך הארוחה המלצרית הזאת - שעל פי הדחיפות שבה שלחו אותה דווקא אלינו כנראה נחשבת כוכבת - הפריעה לנו לשוחח בחמש הזדמנויות. כי מה שחשוב באמת זו הרוטינה שלה, לא ההנאה שלנו. ובאמת, מה חשבנו לעצמנו לבזבז זמן בשיחות בטלות, כשהיא חייבת, פשוט חייבת, לספר לנו על הקינוחים? לעומת זאת, בפעמיים היחידות שבהן היינו צריכים אותה, היא נעלמה. פעם אחת רצינו עוד בקבוק מים. הנוהג הוא לא שקוראים למלצרית כמו לכלב בשדרה (בצרימת אצבעות או בנפנוף), אלא שמים את הבקבוק הריק בקצה השולחן והמלצרית הערנית תירמז ותדע. רק שהמלצרית הערנית אפילו לא טרחה לעבור ליד השולחן, או להיות במקום שבו אפשר ליצור אתה קשר עין.

למרבה המזל, מלצרית אחרת עברה ליד השולחן ואחרי שנפלתי בתחינות על סינרה הצלחתי לסדוק את משמעת המים. כשרציתי חשבון, כבר לא היה לי מזל כזה. כל הניסיונות - לא רק כמו לכלב בשדרה, אלא גם כמו להיפופוטם בספארי - עלו בתוהו. המלצרית גזה. נאלצתי לעשות מה שכבר מזמן לא עשיתי: קמתי והלכתי לחפש אותה. אני מזכיר: 165 שקל למנה עיקרית. לא הצלחתי, כן הצלחתי למצוא מישהו שידע למצוא אותה. עכשיו תתארו לכם שהיינו נתקעים עם המלצרית הלא כוכבת...

שתיים במובן האמנותי

המנה שחזרתי והזכרתי - 165 שקל מחירה - היא פילה לוקוס טרי עם שני מקלות אספרגוס ושתי פרוסות (במובן האמנותי של המלה, כלומר פרוסה וחצי) בטטה מתובלת. במקור, המנה כללה ג'מבו שרימפ אחד. לפני שהזמנו שאלנו את המלצרית אם השרימפ טרי. "כן", היא הצהירה. "לא", היא שינתה עדותה אחרי כמה דקות. מתברר שהזמנתי מנה - אני מזכיר: 165 שקל - שהמלצרית אפילו לא ידעה ממה היא מותקנת. היה מאוחר להתחיל לחפש מנה אחרת (וגם לא היה הרבה סיכוי: על פי דברי המלצרית, חלק גדול, גדול מדי, של המנות כאן מכיל פירות ים קפואים), ולכן ביקשתי להוריד את השרימפ מהמנה. אני לא אוהב שרימפס קפואים ואני חושב שמי שמגיש שרימפ קפוא ליד לוקוס טרי ב-165 שקל למנה - לא חושב טובות על לקוחותיו. למשל, הוא חושב - כך אני חושב - שכל מה שמעניין אותם זה יוקרה, כי ג'מבו שרימפס זה נורא יוקרתי. הוא חושב - כך אני חושב - שאיכות מעניינת אותם קצת פחות. כי ג'מבו שרימפ קפוא זה לא איכות, וזה בטח לא מוצר שאפשר לבנות סביבו מנה - נראה אם תנחשו, ב-165 שקל.

אתם חושבים שזה סוף הסיפור עם מנת ה-165 שקל? איפה. בקושי התחלנו. לצד הלוקוס הטרי מגיעה נגיעת השף: רוטב מגבינת עזים. אין מה לדבר: זה כל כך הולם שרימפ קפוא. כל כך אקסקלוסיבי. הייתי אפילו מרהיב ואומר: מועשר. שלא לדבר על מה שהופך אצלנו לאט לאט למגיפה: האגרסיביות. גבינת עזים עם לוקוס טרי. באמת? וכך, ב-165 שקל (מחיר ראשוני, תיכף פרטים) קיבלנו צלחת שהיו בה שני מקלות אספרגוס, שתי פרוסות (נניח) רכות של בטטה, רוטב גבינת עזים ונתח לוקוס. רגע אחד. קיבלנו? היינו מתים. כי המטבח של מסעדה שגובה 165 שקל למנה עיקרית, כך התברר, לא מסוגל להוציא ארבע מנות עיקריות יחד. הסועדת שהזמינה את המנה נאלצה להתבונן בשלושת הסועדים האחרים מקבלים את מנתם, אוכלים אותה כמעט עד תום (בשלב מסוים הנחתי לפניה את הצלחת שלי, עם האינטיאס חביב המלצרית), ורק אז - בלי מילת התנצלות - הגיעה סוף סוף המנה הרביעית.

אתם חושבים שזה סוף הסיפור? הצחקתם אותי. כשהגיע החשבון, הסכום שהופיע היה - כמובן - 165 שקל. פתאום הופיע מישהו והניח לפנינו חשבון חדש. מאחר שביקשנו לקבל את המנה בלי הג'מבו שרימפ הקפוא, הוא הסביר באדיבות, זוכינו ב-20 שקל. היו שתי מנות כאלה (גם האינטיאס אמור היה להגיע עם אותו קרטיב ימי), כך שזוכינו ב-40 שקל. אני לא נוהג לחשוב על זה לעתים קרובות, אבל במקרה הזה אין לי בכלל ספק שגם אתם הייתם מקבלים את ההנחה. ברור, לא?

יוקרה או תמורה

התחלואים של המנה הזאת - שירות מגוחך, חומרי גלם קפואים במסווה יוקרתי, גיבוב, פספוסים קטנים ומנות שהן לא לגמרי מנות - ליוו אותנו לאורך כל הארוחה. אני רוצה להתעכב רגע על מה שבעיני הוא המטריד שבהם: ההתבססות על פירות ים קפואים. פירות ים קפואים הם, כמובן, מוצר לגיטימי. הם מתאימים כחטיף בפאב, במסעדות זולות, למטבח ביתי וכך הלאה. אבל זה לא מוצר שאתה יכול לבנות סביבו תפריט של מסעדה שממצבת עצמה ב-165 שקל למנה. לא רק מפני שבמנה כזאת לא יכול להיות שרימפ קפוא, אלא מפני שה-165 שקל אמורים לשקף את המאמצים והעלות של השגת פירות ים טריים. הם אמורים לפצות את המסעדה על היום שבו היא השיגה שרימפס נפלאים, אבל אף אחד לא הזמין אותם; על היום שבו לא היו שרימפס ולקוח קבוע עזב בזעם; על השעות שהשף ביזבז בשווקים. כי אין לוקוס ששווה 165 שקל, אבל יש הרבה מסעדות שיש להן מנות לוקוס ששוות 165 שקל. וכשאתה גובה 165 שקל ומגיש פירות ים קפואים, אתה, בעצם, דופק אותי פעמיים: פעם כשאתה גובה מחיר כאילו אתה מתבסס על פירות ים טריים, ופעם כשאתה מאכיל אותי במוצר נחות.

אז נכון, ב"רוקח 73" יש ביסק סרטנים ברמה גבוהה. אם אתם רוצים לאכול מרק אחד בחורף הזה, חיסכו ולכו ל"רוקח 73" לאכול ביסק סרטנים. קלאסי, עשיר, מלא טעם, סמיך, מחליק בגרון. ביסק מארץ הביסקים. וכן, יש כאן משהו שמתכנה בויאבז (זה לא בויאבז; עצם המחשבה להכניס פירות ים קפואים לבויאבז די בה כדי לאסור על אדם את הכניסה למארסיי לכל ימי חייו), שכמרק דגים הוא מרק יוצא מהכלל.

אבל מעבר לזה, "רוקח 73" היא מסעדה שבמשך הערב כולו רמזה לי שדעתה עלי, כסועד, אינה מחמיאה. אם מסעדה חושבת שבויאבז זה תבשיל שאפשר לגדוש בשרימפס מהמקפיא; אם היא סבורה שלעטוף איילת ים בפילו (היה בסדר, אבל בסדר של "איזה יופי, לא נשרף להם הפילו", ולא בסדר של "איזה יופי, איילת הים") זה טיפול אידיאלי לדג הזה; אם היא חושבת שבנוסף למחירי הזוועה שלה, מותר לה לחייב אותי גם ב-17 שקל על לחם; אם היא מרשה לעצמה תפריט קינוחים ש-25% ממנו היו חסרים; אם התפריט שלה גדוש מנות מפירות ים קפואים, ואם היא סבורה שאפשר לגבות 165 שקל למנה עם לקט אספרגוס ושכחת בטטה, היא רומזת שעל פי עניות דעתה, מה שאני מחפש במסעדה הוא יוקרה, לא תמורה. וזה לא הוגן, לא כלפי, אבל לא פחות מזה, גם לא כלפיה.

כי יש במסעדה הזאת כישרון ברור ומובחן - אני מסופק אם יש חצי תריסר אנשים בארץ שמסוגלים להתקין ביסק כזה או מרק דגים כזה - והכישרון הזה מתבזבז על חומרי גלם נחותים, על תמחור להוט ועל התנהלות לקויה. קצת נחישות ואומץ, ול"רוקח 73" לא תהיה שום סיבה להרגיש חסרת ביטחון, ולי כסועד, לא תהיה שום סיבה שלא לשלם בשמחה 165 שקל למנה. *

מסעדת רוקח 73 - כל הפרטים והכתבות

"רוקח 73". שדרות רוקח 73, תל אביב טל' 7448844-03



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו