בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"ברברוסה" בחיפה: מה זה הדבר הזה?

הגעתי ל"אי שהזמן שכח" של הקולינאריה הישראלית. אוכל שיותר מכל עורר תימהון. עד כדי כך, שהעפתי מבט סביב

186תגובות

צריך להוריד את הכובע בפני מי שעשה את המיתוג המחודש למסעדת "ברברוסה" בחיפה: הוא גרם לי להאמין שאני מגיע למסעדה. "ברברוסה" היא חלק מרשת שפועלת בצפון. לרשת יש שלושה ברים עם אוכל (ברמת ישי, חיפה וקרית חיים). עכשיו יש לה גם מסעדה. כלומר, אוכל עם בר.

הרשת מתבססת על מה שהיא מכנה בצניעות "קונספט חדשני בעולם האוכל". שהוא? "אלכוהוליק קיטצ'ן". וכל מה שיש לי לומר הוא שהפעם, לשם שינוי, מדובר באמת בפרסום. זוכרים את הפתגם הרוסי הישן: "אין גבר לא מצחיק, יש לא מספיק וודקה"? ובכן, ביקור אחד במסעדת הדגל של הרשת שיכנע אותי שאכן מדובר ב"אלכוהוליק קיטצ'ן". אני רק לא לגמרי בטוח כמה וודקה צריך כדי שהאוכל כאן ייהפך לסביר. אני מנחש שמדובר בכמות שיכולה לשכר קרנף.

ואני רוצה להקדים ולהבהיר: זה לא שהאוכל ב"ברברוסה" רע (או טוב), זה לא שמדובר באוכל טעים (או לא). זה אוכל שפשוט אי אפשר ליישם עליו את הקטגוריות הקולינאריות הרגילות. בדרך כלל מבקר עובד קצת כמו ביולוג. הוא בוחן את הנתח שלפניו, משווה אותו לכל הנתחים הדומים שבהם נתקל, ומנסה למצוא את מקומו בסולם האבולוציוני.

את התהליך הזה לא הצלחתי לבצע ב"ברברוסה". זה היה כמו להגיע לפינה מבודדת, שהאבולוציה התפתחה בה באופן עצמאי. כל המינים היו לא מוכרים, כל הסוגים היו בלתי ניתנים להשוואה. הגעתי ל"אי שהזמן שכח" של הקולינאריה הישראלית. זה אוכל, לפיכך, שיותר מכל עורר תימהון. עד כדי כך, שהעפתי מבט סביב.

חגי פריד

החלטה מצוינת. ראשית, כי מבחינת המסביב, "ברברוסה" היא אחת המסעדות המוצלחות בישראל. היא נהנית מנוף שאין דרך להגדיר אלא כעוצר נשימה. המסעדה שוכנת ברחוב יפה נוף (זה שפעם היה רחוב פנורמה, ההוא מהשיר של "התרנגולים") ונשקף ממנה (שוב: אמת בפרסום) נוף פנורמי של מפרץ חיפה. ביום בהיר בטח אפשר לראות מכאן שיפודי סופלקי ברחובות ניקוסייה. ולהיאנח.

הדבר השני שראיתי סביב היה אנשים. והתימהון נהפך לתדהמה. כי "ברברוסה", שלא יהיו לכם אי הבנות, היא לא איזו מסעדה עממית שבה המחיר יכול להסביר הכל. השארנו כאן כמעט 300 שקל תמורת ארוחה שלא היו בה סטייק, דג או פירות ים. ארוחה שכללה, בסך הכל, מתאבן אחד, מנה ראשונה אחת, שתי מנות עיקריות ומנה אחרונה אחת. בלי יין, בלי אלכוהול. כלומר, סכום שאפשר לאכול בו טוב גם בלא מעט מסעדות מהשורה הראשונה.

וברגע הזה, כשחשתי אובד עצות לחלוטין והמשכתי להתבונן סביב, ראיתי את האור: ליד שולחן אחד בפינה ישבו חמישה ילדים, אני מניח שבשנות העשרה המוקדמות לחייהם, ואכלו המבורגר. התגובה הראשונה שלי היתה עוד תמיהה: מה הילדים האלה מקבלים בבית, אם הם חושבים שהאוכל ב"ברברוסה" הוא בילוי?

ואז נזכרתי (כמו שצריך לעשות תמיד כשאובדי עצות) בישועים. מערכת החינוך המפוארת של המסדר הישועי - מסדר קתולי שנוסד ב-1534, כדי להיות חוד החנית במאבק ברפורמציה - פעלה תמיד על פי תובנת מייסדה, איגנטיוס דה לויולה: "תפסו אותם כשהם קטנים". כלומר, ככל שהילדים ייכנסו למערכת מוקדם יותר, קל יהיה להטמיע בהם את דפוסי החשיבה הרצויים.

ואז הבנתי מה אני רואה. הגעתי למקום שבו הכל מתחיל. בהיסח דעת זכיתי לראות במו עיני, במסעדה יפת נוף בחיפה, את הרגע שבו יוצא לדרך התהליך שהופך את הישראלים ללקוחות גרועים במסעדות. כאן - כמו, מן הסתם, בעשרות אם לא מאות מקומות דומים - הם מתרגלים לכך שמה שחשוב כשאוכלים בחוץ זה החברותא, העליצות, האווירה. לא האוכל. הילדים נהנו. הם צחקו ופיטפטו. הם התבדחו, וכמו אצל הישועים, המסר הוטמע.

ושלא תטעו לרגע: זו לא מזימת זדון או כוונת מכוון. בכלל לא. ייתכן אפילו שלהיפך. כי זה אולי הדבר שהכי מתסכל ב"ברברוסה": זה לא אוכל מחופף, זה לא אוכל שניסו לעגל בו פינות, זה לא אוכל שנובע, עד כמה שאפשר לשפוט, ממאמץ לחסוך או לתחמן. לגמרי לא. תחת זאת, זה אוכל, שבהיעדר אלטרנטיבה, הדרך לתאר את הרושם העז שהותיר היא בעזרת השוואה לאמנות: אם מסעדות העל שלנו הן, נגיד, ואן גוך, ומסעדות השוק החקייניות, נניח, סינדי שרמן (האמנית האהובה על ליידי גאגא, אלטון ג'ון ומדונה) - אז האוכל כאן הוא בובת הכלב שמנדנדת בראש על פרוות כבש לבנה בחלון אחורי של סובארו.

חגי פריד

ואפרופו סובארו, לאחת המנות, תשמחו לשמוע, גם היה הטעם הנכון. זו היתה מנת היום. קראו לה ניוקי בטטה עם בצל מטוגן ברוטב ערמונים ושמנת. הרוטב של המנה צרב את החיך, במידה שאני מדמיין שעושה בנזין נמוך אוקטן. מן הסתם, מה שגרם לצריבה היה יין לבן שהוסף לרוטב. אני יכול להרהר רק בשתי דרכים שבהן יין יכול להפוך לצורב כל כך: האחת, שמפיקים אותו מגרבילים. השנייה, ואולי הסבירה פחות, היא שבקבוק היין עמד במטבח עד שהחמיץ.

לנצח את הפיסיקה

והמנה הזאת עוד היתה שיפור יחסית למתאבן שהגיע לפניה. המנה הראשונה שקיבלנו כאן נקראה "עגבניות שרופות": עגבניות צלויות, חצילים, שמן זית, זיתי קלמטה, פרמזן ואורגנו. נשמע מצוין, נכון? כשהמנה הגיעה לשולחן, המלצרית הזהירה שלא ניגע במחבת, כי היא לוהטת. המחבת אכן היתה לוהטת, העגבניות היו קרות. ושוב, תמיהה: איך הצליחו? נגעתי במחבת - אני עובד בשבילכם - היא להטה. אז איך אפשר? מה הקסם שמאפשר להלהיט מחבת כך, ושהעגבניות יישארו קרות? יש לי ניחוש: זו מנה שמכינים מראש, מקפיאים, ומכניסים לתנור ברגע ההזמנה.

הסבירות של הניחוש הזה (זה לא יכול להיות, נכון?) עלתה כשטעמנו מהמנה: אין לי מושג איך מייצרים לעגבניות מרקם שכזה, משהו שבין מסטיק לגיר; ואיך מייצרים לחצילים מרקם שכזה, משהו שבין שמן זית ליוגורט. זו היתה מנה מדהימה, ואת כולה כיסה מעין קרום קשיח של גבינה מותכת, שהיה יותר יצוק מאשר מותך. מנה שאין דרך לתאר אלא כמעוררת השתאות.

פלאים נוספים חיכו לנו במנות העיקריות. הראשונה היתה פסטת ציידים. אני מניח שהיא נקראת כך, כי זה מה שהלקוחות רוצים לעשות לטבח אחרי שהם אוכלים אותה. מה שנח לפנינו היה עיסה רכרוכית שבתוכה שיכשכו קרעי פסטה שבושלה עד סמירטוט, לצד נתחים מוזרי מרקם של, אני מניח, בשר (זיהיתי לפי הצבע), משהו אפור (בטח הפטריות), כשכל זה שוחה בשלולית של רוטב לבן מעוטר עיגולי בז' שמנוניים.

אני לא יודע מה זה היה, ואני מבטיח לכם נאמנה: זה לא שאכלתי נגיסה אחת ועזבתי. לא. טעמתי שוב ושוב, ניסיתי לפרק את המנה ולאכול כל מרכיב בנפרד, ניסיתי כל שילוב שעלה על דעתי - זה כבר לא היה בשבילכם, אלא כי הסקרנות הרגה אותי - ועדיין: אין לי מושג מה זה היה.

חגי פריד

לא יבש, צחיח

ממול הוגשה מנה שנקראה "לאפה ברברוסית": לאפה, טחינה על בסיס יוגורט (מה אתם רוצים ממני? אני רק מדווח), קבב טלה מפורק, עגבניות שרי צלויות, בצל וצנוברים. צריך היה לכתוב את זה קצת אחרת: לאפה, טחינה על בסיס יוגורט, המון קוביות בצל חי, ותעלומה. התעלומה נחה באמצע הצלחת. היא היתה חומה כהה, והיה לה מרקם מאובק שהזכיר צנים ממבצע סיני. אני מניח - על דרך השלילה - שזה היה הקבב המפורק.

ושוב, אני לא יכול לבוא בטענות אלא אל עצמי: גם כאן היתה אמת בפרסום. זה היה קבב מפורק. קבב שפירקו לו את הצורה. הוא לא היה יבש, הוא היה צחיח. זה היה כמו לאכול אבק חום, עם קוביות בצל חי. שוב, ניסיתי הכל: לעטוף בלאפה, לאכול עם טחינה, בלי טחינה (בלי בצל לא יכולתי: הוא נכח בכל), ועדיין: נשגב מבינתי. לא היה לי מושג מה הדבר הזה.

למנה אחרונה קיבלנו "טארט טאטן". אני בטוח שתיפלו מהכיסא כשאגלה לכם שזה לא היה טארט, ובטח לא טאטן. הוא גם הגיע כשעליו בלורית גלידה אמריקאית, מה שהבטיח שלמרות החימום, הוא יהיה קר (אז בשביל מה חיממתם? בשביל להמיס את הגלידה?). ובכל זאת, את עוגת התפוחים הזאת אהבתי. מה זה אהבתי? כמעט חיבקתי אותה. לא כי היא היתה טובה (נו, באמת), אלא כי היא היתה עוגת תפוחים. ידעתי מה זה, מצאתי את פיתול הזמן שבעזרתו אצליח להימלט מהיקום המקביל של "ברברוסה" אל העולם האמיתי.

בדרך הביתה לא יכולתי יותר. עצרתי את האוטו לצד הכביש ויצאתי לכמה דקות לשאוף אוויר. הייתי צריך את זה. *

"ברברוסה". יפה נוף 99, חיפה. טל' 8375602-04

חשבון בבקשה

עגבניות שרופות.......................27 שקל

ניוקי בטטה ברוטב ערמונים.........46 שקל

פסטת ציידים...........................79 שקל

לאפה ברברוסית.......................62 שקל

טארט טאטן.............................39 שקל

בדואה גדול.............................29 שקל

טיפ.......................................40 שקל

 

סך הכל................................322 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו