בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"דליקטסן": מקום מעורר תקווה

המקום החדש ושובה הלב של רותי ומתי ברודו מרשים לאו דווקא בגלל האוכל, אלא בזכות מה שעומד מאחוריו

8תגובות

ב-1997 הפך סר טרנס קונראן - האיש שתירגם את רוח שנות ה-60 בלונדון למהפכת העיצוב הבריטי - חניון בצ'לסי למרכז גסטרונומי רחב ידיים ושמו "בלו בירד". זה היה עיבוד ועיצוב מחדש של מעדניות הגורמה הניו-יורקיות, וזו היתה סנסציה. המקום פועל בהצלחה עד היום.

קומת הקרקע של "בלו בירד" היא מעדנייה צבעונית, שבולטים בה נקניקים, גבינות וירקות כבושים. לצדה ממוקמת חנות יין רחבת ידיים וחנות לכלי מטבח. בחזית המבנה יש בית קפה נעים, שמתמחה במנות קלות ובמאפי בוקר סבירים. בקומה השנייה פועלת מסעדה, שמגישה אוכל המתבסס על חומרי גלם מהמעדנייה. אוכל פשוט מחומרי גלם ראויים, ומה שהיה במידה לא מעטה חידוש בלונדון של 1997 - אוכל עם טעם במחירים שפויים.

"דליקטסן", המקום החדש ושובה הלב של רותי ומתי ברודו ("קופי בר", "בראסרי", "מונטיפיורי", "בייקרי" - כולם בתל אביב), מעתיק את "בלו בירד" הלונדונית כמעט אחד לאחד. בפיגור של 15 שנה. וזה, בדיוק מצמרר, פער הזמן בינינו לבין התרבות הקולינרית בעולם.

שלא יהיו אי הבנות: זו לא ביקורת על "דליקטסן". זו פשוט הבחנה עצובה, אפרופו מקום שמח. כי "דליקטסן", כשלעצמו, הוא מקום מעורר תקווה. לאו דווקא בגלל האוכל (נקודת התורפה), אלא בזכות מה שעומד מאחוריו. כי "דליקטסן" היא, קודם כל ומעל הכל, מסעדה הגונה. מקום שתכליתו לא למכור "יוקרה" (אח, המלה המגעילה הזאת: ראיתם שהיא נכנסה עכשיו אפילו לפרסומים של אוניברסיטאות?), אלא למכור תבונת כפיים במחיר ראוי.

ארוחה זוגית בת שלוש מנות, סבירות ולמעלה מזה, עלתה 170 שקל - פחות מחצי ממה שמשלמים על ארוחות כאלה במקומות פחות מוצלחים. ברגע שישבנו לשולחן המלצר הגיע עם בקבוק זכוכית ירוק ובו מים קרים. המלצרים הקפידו להחליף את הבקבוק בבקבוק מלא לאורך כל הארוחה. מיד אחר כך המלצר הביא סלסילת לחמים. "דליקטסן" לא גובה על הלחם או המים. זו לא החלטה עסקית: זו דרך ארץ.

תל-אביבי במובן המחמיא

המסעדה עצמה מרחיבה דעת. היא נמצאת בקומה השנייה, במקום בו שכנה פעם מסעדת "תפארת" המוצלחת, ששוב אינה עמנו. המאפיין הפיסי הבולט במקום הוא מרפסת ארוכה, שקוויה הצרים והישרים כמעט דורשים עיצוב מאופק ואלגנטי. הפעם, נעתרו להם. רהיטים קלים (טרנס קונראן, שהתחיל את הקריירה כמעצב רהיטי גינה למארי קוואנט, היה מחייך) ועציצים מקסימים שפריחתם האדומה עומדת בסתירה אלגנטית לעלוותם הכהה.

זה מקום יפהפה, ובעיקר: תל-אביבי עד לשד עצמותיו - במובן המחמיא של המלה. נעים לשבת על המרפסת הזאת, נעים להביט בתנועה למטה, נעים להעיף עוד מבט בעציצים (הם באמת מוצלחים) ולהרהר באופן המקצועי ועתיר החזון שבו המקום הזה נבנה.

כך, למשל, אחד החלקים המרכזיים בפאזל הוא מאפייה - לעתים קרובות נקודת תורפה במקומות משולבים - וזו (בדמות ה"בייקרי" המצוינת) הוקמה ושוכללה זמן רב לפני שקם המקום שמצריך את מגוון יכולותיה. לא פלא שהמנות האחרונות האפויות (שכוללות את עוגת הגבינה הנהדרת של ה"קופי בר" ואת המיל פיי היוצאת מגדר הרגיל של "מונטיפיורי") הן החלק החזק בארוחה. לבוא למרפסת הנהדרת הזאת כדי לשתות קפה עם עוגה - בוודאי במחירים האלה - זו נחת.

השירות במקום קצת מוזר: מצד אחד, הוא זריז, יעיל ועירני. מצד שני, הוא סובל מהנטייה התל-אביבית העכשווית לגנוב את ההצגה. הנה דוגמה. בזמן שבקושי התחלנו לאכול את המנות הראשונות, הופיע המלצר ותוך הפטרת "בלי לחץ, אני עורך לכם לעיקריות" עצר הכל כדי להניח - ברוב טקס - שני מזלגות, שני סכינים ופנכת חרדל. סליחה, אבל למה אתה מפריע לי לאכול? מה בוער? לא יהיה זמן לשני סכינים גם אחרי המנות הראשונות?

יותר מזה: סועד סביר אמור להבין מטקס כזה שהמנות העיקריות שלו כבר מתקררות על הדלפק. בלי לחץ? נו, באמת. למרבה הפלא, התברר שדווקא היה זמן. העיקריות הגיעו בנחת אחרי שסיימנו את הראשונות. היה מספיק זמן לערוך מחדש, ואם המלצר היה מתעקש: אפילו להשקות את העציצים.

מחלקת עסקים

ועכשיו לחלק הפחות קל. כשנותנים לך ארוחת צהריים זוגית, ברוחב יד, ב-170 שקל, במקום יפה, באווירה נעימה, עם לחם ומים על חשבון הבית - צריך לא מעט עזות מצח כדי לבוא בטענות. ובכל זאת. האוכל ב"דליקטסן" סובל ממאפיין בעייתי: אלה לא סתם מנות, אלה תולדות הסלסיצ'ה בעידן השעתוק הטכני. זה אוכל נקי, מדויק, קליני. אוכל מהסוג שבסרטי המדע הבדיוני יוצא ממכונה או מותקן על ידי רובוט מתוך ספר. אוכל ראוי, מהודק ונכון, אבל חסר נשמה.

זה אוכל שהיום - להבדיל מלפני 15 שנה - מגישים לאו דווקא במרכזים גסטרונומיים (דוגמת "Eataly" הניו-יורקי), אלא יותר במחלקות עסקים של חברות תעופה. בדיוק הרוסטביף הזה, בדיוק האנטיפסטי הזה. יכול להיות שזה מכוון: שזה אוכל שתכליתו לשדר את הייצור בכמויות גדולות שמאפיין מעדנייה. אם כן, זו הצלחה. אבל לא כמסעדה. כי במסעדה מצפים לקצת יותר תשומת לב, לקצת פחות מכניות, לקצת יותר דמיון בצלחת.

קחו, למשל, צלחת אנטיפסטי: כאילו קניתי דברים למטה וערמתי על צלחת (לא אני באופן אישי, כי בחיים לא הייתי קונה כאלה כמויות של סלק: מה יש לאנשים מסלק? די). זה היה נחמד. ובתור אנטיפסטי ממעדנייה - יותר מבסדר. אבל בתור אנטיפסטי של מסעדה? הירקות הקלויים עמדו קצת יותר מדי זמן במישרה, והשילוב - שכלל כרובית ביד רחבה - היה יכול להיות מגרה יותר.

או קחו מנת איקרה. שוב, כאילו קניתי במעדנייה, חתכתי בצל ירוק והגשתי עם טוסטים שנשרפו קצת בקצוות. גם כאן: קצת תשומת לב, קצת דמיון, קצת פחות סרט נע. האיקרה עצמה היתה טובת מרקם - כלומר: מתפצחת בפה - אבל אנמית.

הרוסטביף במנה העיקרית היה מצוין: עסיסי, ורדרד, חתוך דק ומוגש בטמפרטורת החדר. רוסטביף שהייתי נהנה לאכול בסנדוויץ'. כמנה, הוא סבל מכך שהשעועית הירוקה הדקיקה שהוגשה לצדו בושלה הרף עין אחד יותר מדי, ולכן לא היתה פריכה.

מנת סלסיצ'ה פיקנטית כללה נקניקייה איטלקית שמנמנה מתובלת ולצדה סלט פלפלים פיקנטי ובצלים צרובים. הסלסיצ'ה היתה מצוינת: עסיסית, עזת טעם והיא נצלתה כך שהיתה פריכה ומוצקה. כמנה? הפלפלים שלצדה היו בדיוק מאותו מנעד והם לא השלימו: הם שיעממו.

המנות האחרונות היו יוצאות מהכלל. לקלאסיקה של הרשת נוסף כאן פאי לימון אדיר, ואת שבחי המיל פיי המהולל של "מונטיפיורי" אין טעם לשוב ולשורר. רגע, למה אין טעם? שילוב מושלם של פריכות בצק עלים מרודד עם קטיפתיות מלטפת של קרם פטיסייר. יחס פנטסטי בין עלי בצק למילוי, בין חלק לפריך, בין מתיקות הקרם לחמצמצות פטל שהוטמן בו. עוגה דגולה.

ה"דליקטסן", אם נסכם, היא מסעדה מקסימה עם אוכל מעדנייה טוב מאוד. קצת יחס אישי (לצלחות, לא לסועדים) - והיא תהיה גם מסעדה מצוינת. אבל הרבה לפני האיקרה וגבוה מעל לאנטיפסטי: ה"דליקטסן" הוא מקום שמפגין מודעות מלאה לכך שהדבר החשוב באמת במסעדה הוא לא הרוסטביף, אלא האנשים שאוכלים אותו. זה מקום שמארח בנדיבות את מבקריו ומעריך את הזמן והממון שהם מקדישים לו. ובמובן הזה, ה"דליקטסן" הוא לא חיקוי למוסד לונדוני בן 15: הוא חידוש מרענן. *

"דליקטסן". יהודה הלוי 79-81, תל אביב. טל' 9681010-03

 

חשבון בבקשה

 

 

 

אנטיפסטי

נכלל במחיר מנה עיקרית

איקרה

נכלל במחיר מנה עיקרית

רוסטביף סינטה

78 שקל

סלסיצ'ה קון פפרוני

52 שקל

מיל פיי

22 שקל

טארט לימון

18 שקל

טיפ

30 שקל

 

סה"כ 200 שקל

תצלום: תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו