בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"נאמוס": לא עושים עניין מכסף

המנות יפהפיות, אבל במסעדת "נאמוס" בהרצליה האריזה היא חזות הכל והמחירים בשמים

17תגובות

עובדה שאני אוכל על חשבון אחרים - כידוע, העיתון משלם - שוללת ממני את ההתנסות באחת החוויות המכוננות של הסועד הישראלי: תחושת ה"דפקו אותי". משום כך, אני אסיר תודה ל"נאמוס", מסעדה חדשה במרינה בהרצליה, שגרמה לכך שלמרות שאפילו אגורה אחת מהחשבון לא יצאה מכיסי, בכל זאת הצלחתי לחוש - ובמלוא העוצמה - את התחושה המשכרת הזאת. את השילוב המוזר שבין זעם חורך לרחמים עצמיים, בין אירוניה משתאה לצדקנות יוקדת. דפקו אותי. דפקו אותי באבי אבי.

דוגמה קטנה. בתפריט של מסעדת "נאמוס" מופיע לחם. ליד הלחם לא מצוין מחיר. אדם מן היישוב יניח, בוודאי, שאם אין ציון מחיר, אין מחיר. נו באמת. ביקשנו לחם. כשהגיע החשבון, התברר שזה עלה לנו 16 שקל.

והעניין הזה, כך דומה, איננו מקרי. כי "נאמוס", עד כמה שניתן להתרשם בביקור אחד, מכוונת בדיוק לאותם אנשים שלא יעשו עניין מ-16 שקל (או ממנת סלמון שמחירה 110 שקל). לאנשים שבכלל יעשו סיפור גדול מלהוכיח שכסף הוא לא סיפור גדול בשבילם. בעגה הפופולרית נהוג לכנות אותם נובו-רישים ולתאר אותם כמי שבאופן עקרוני מוכנים לשלם יותר בעבור אותה סחורה, רק כדי להראות שהם יכולים לשלם יותר. שלא אכפת להם לשלם יותר. להיפך: שלשלם יותר זה הקטע שלהם.

אבל זו טעות, אלה לא נובו-רישים. אלה נציגיו של זן חדש, מתקדם יותר מהנובו-ריש המצוי. אלה צרכני הראווה. בדיחה רוסית תיטיב להבהיר. שני אוליגרכים נפגשים במוסקווה. אחד אומר לשני: "יופי של עניבה, כמה שילמת?" עונה השני: "1,000 רובל". "חבל", אומר הראשון, "אני מכיר חנות, ממש כאן מעבר לפינה, שבה אותה עניבה בדיוק היתה עולה לך 2,000 רובל".

התנאי היחיד הוא שהסחורה צריכה להיראות כאילו הם שילמו יותר. כי אחרת, מה עשינו? וכאן בדיוק הנקודה שבה "נאמוס" הופכת מסתם מקום שמתמחר גבוה למקום מבריק. כי האוכל שלה ארוז פנטסטי. במלים אחרות, זה אוכל שמזכיר חולצה בינונית מהבזאר, אבל עם אחלה לוגו של סוס מקדימה.

זה לא אוכל רע, שלא יהיו אי הבנות, לגמרי לא. תחת זאת, זה אוכל סטנדרטי שמתחפש לאוכל שהוא יותר ממה שהוא. וזו, עם כל הכבוד, מיומנות ראויה להערכה. ההתחפשות של האוכל היא לא רק בצלחת, אלא גם בתפריט. קחו, למשל, מנה שמתוארת כ"מחבת שרימפס. שרימפס טרי בציר פירות ים, מוגש עם שעועית ירוקה, בוקצ'וי, קרם תרד וגבינה כחולה ברוטב ויניגרט עגבניות, לימון כבוש וטוביקו".

נתחיל מההתחלה. מה הייתם מצפים שיהיה במנת מחבת שרימפס? מחבת ושרימפס, נכון? טעות. אין מחבת. מנת מחבת שרימפס היא שמונה חסילונים קטנטנים בצלחת. התפריט גרס שהשרימפס טריים. שאלתי את המלצר, והוא חזר והבהיר שכל פירות הים במקום טריים. אני יכול רק לנחש שהוא ואני משתמשים במונח "טרי" במשמעויות אחרות: אני מתכוון למשהו שהגיע מהים, הוא מתכוון למשהו שלא התקלקל.

אין לי, כמובן, שום דרך להוכיח (או אפילו חלילה לרמוז) שהשרימפס שאכלתי לא היו טריים. אני יכול רק לתהות על דרך היסורים שהם עברו, שהפכה אותם לכל כך דומים לשרימפס קפואים. הם היו קטנים, קמחיים, חסרי טעם והגיעו לשולחן קרים. הפמליה המפוארת שלהם התגלתה כהרבה עלים ירוקים, שהקנו לצלחת מראה אלגנטי ומרענן.

ובכלל, כל מה שקשור להגשה כאן - כלומר: לאריזה - מרהיב. המטבח מוציא צלחות יפות, צבעוניות ומקוריות. למי שמסתכל מהצד יוצאות העיניים. כמו שצריך. כן, כן: בדיוק כמו שצריך.

כמו גלידה בשמש

עוד קצת בעיות סמנטיות? למה לא. הזמנו פנה קוטה למנה אחרונה. המלצר תיאר אותה כפנה קוטה שמגיעה עם טווילי שקדים. הגיע סמי-פרדו (כלומר קינוח מפוצל אישיות: כזה שעוד לא החליט אם הוא רוצה להיות גלידה או קרם), עם דפים לא באמת פריכים של בצק עלים. להישבע לכם שהבצק הזה נעשה במקום ולא הגיע ממרכול? לא יכול.

הקינוח הזה עלה - לא פחות ולא יותר - 44 שקל. ואו. ושוב: ואו. צריך באמת לעשות עניין גדול מלא לעשות עניין מכסף, כדי לא לצאת מהכלים. במקרה יוצא הדופן הזה, המנה גם היתה חלשה. סתם. כמו לאכול גלידת וניל שעמדה בשמש.

שאר המנות היו קרובות ברוחן למחבת השרימפס. כלומר, מנות מקוריות מחומרי גלם די בנאליים. אחת יצאה מכלל זה: קבב לוקוס שהוגש על צזיקי בנוסח פרסי. התיאור יכול לבלבל משהו, לכן שאלנו. מתברר שלא הצזיקי בסגנון פרסי, אלא הקבב. שיהיה.

זו מנה שהיתה לא רק ארוזה יפה, אלא גם מותקנת היטב. הקציצות היו עשירות בטעמי עלי תיבול ירוקים והצזיקי היה חמצמץ ומרענן. מנה של טעמים קלילים ומרקמים קלים שמהווה מנת פתיחה נעימה לקיץ (65 שקל, ירחם השם, אבל לפחות נהנינו). העפנו מבט בים, בשקיעה, בתרני המפרשיות ולרגע: היינו כאוליגרכים.

ממול הגיעה מנת קלמארי בשלוש גרסאות: כבושים בבצל אדום, שיפקה ולימון; צרובים עם סלט כרובית וקארי אדום; וטבעות דקות מטוגנות עם קוביות זוקיני ורוטב לימון. זוקיני, ברור. קישוא זה כל כך פאסה. לטבעות המטוגנות נלווה רוטב פיקנטי אדמדם בתוך מבחנת פלסטיק דקה. אלגנטי.

הצלחת היתה מרהיבה: טבעות קלמארי ורדרדות ליד גופי קלמארי זעירים על רקע ירוק, ולצדם טבעות צהבהבות. הבעיה, כמו בשרימפס, היתה הדמיון המוזר של הקלמארי - שגם הוא תואר כטרי - לאחיו הקפואים. הדבר בלט במיוחד באותם שני גופיפי קלמארי קטנים שטוגנו: מרקמם הצמיגי דמה כל כך לזה של קלמארי קפוא, שאם לא הייתי יודע, הייתי משוכנע שהם באו משקית ולא מהים.

ככה, שוב לא נותר לי אלא לתהות מה עוללו להם במטבח, שגרם להם לאבד כל זכר לטעם. לקלמארי הכבושים, אלה הוורדרדים, היתה בעיה אחרת. לא קל היה למצוא אותם. הם נחבאו בביישנות בין תועפות בצל. הבצל עצמו היה כבוש קלות. כל כך קלות, שטעמו היה זהה לזה של בצל טרי. כלומר: תקיף ושתלטן. בקיצור, אכלתי הרבה בצל עם קצת קלמארי בטעם בצל. אבל מה? היה יפה.

תורת המוסר

מנה נוספת שניסינו - פילה מוסר ים בקראסט תירס, קרם זוקיני, זוקיני צלוי, תבשיל עגבניות בלימון פרסי - היטיבה מכל קודמותיה להפגין את רוח הערב. הצלחת היתה יפהפייה: אדמדמה, צהבהבה, ירוקה. מאורגנת בחן, מסודרת בהדר.

אבל בלב הקונסטרוקציה המפוארת הזאת ניצב פילה מוסר. כן, כן, אותו פילה מוסר צנוע ונעים הליכות, שאתם אוכלים תחת כל עץ רענן. הלבישו אותו מחלצות פאר, אבל כאן, הן פשוט נפלו ממנו. פילה המוסר ההגון הזה סירב בכל תוקף להשתתף באורגיית השפע שמסביב. "אני פילה מוסר", הוא כמו צעק מתוך המותרות, "כפילה מוסר נולדתי וכפילה מוסר אמות".

לבי יצא אליו. כי הוא צדק. הוא פילה מוסר. לא מנת יוקרה שמחירה - תחזיקו טוב - 118 שקל. פילה מוסר. מנת אמצע דרך, שאין שום סיבה להלביש במחלצות ולתמחר כאילו היתה דליקטס נדיר. שום סיבה? יגידו צרכני הראווה, הלו? הכל בסדר? וזה שבמחיר הזה פילה מוסר מאפשר לנו להראות שאנחנו לא שמים על כסף, זה כלום? נסתתמו טענותיי, ומיד השתתקתי כפילה מוסר דאשתקד. *

"נאמוס", הצדף 1 (מרינת היאכטות), הרצליה. טל' 9511555-09

דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו