טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקום שבו הקולינאריה הישראלית הרימה ידיים

למרות מנות טעימות פחות או יותר, "בר יין" הוא אחד מאותם מקומות שכיחים שמתקינים אוכל משועתק אבל גובים תמורתו כאילו היה אוריגינל

תגובות

"הקולינאריה כאן פאתטית", אמר השף מאיר אדוני ("כתית", "המזללה" בתל אביב) בראיון מעורר הדים לפני כמה שבועות. אם אתם רוצים להבין למה הוא התכוון, ועד כמה הוא צדק, בקרו במסעדת "בר יין" ברחוב נחלת בנימין בתל אביב.

אבל רגע, לפני שאתם יוצאים מהבית, אנא הקדימו שיחת תחנונים לבנקאי שלכם. כי ארוחה מדכדכת של שש מנות קטנות ושתי מנות אחרונות - אחת ברמת ביצוע של כיתת כלכלת בית והשנייה שגובלת בהונאה - עלתה לנו כמעט 450 שקלים, לא כולל אלכוהול.

הרגשתי, ואני לא מגזים, שכייסו אותי. שילמתי עבור ארוחה בקיוסק - אין שולחנות בתוך המסעדה, יש רק בר, דלפק צמוד לחלון וכמה שולחנות מתנדנדים על המדרכה - סכום שבו אפשר לאכול ארוחה באחת מחצי תריסר המסעדות הראויות שעוד יש כאן.

מוטי מילרוד

איך, בשם אלוהים, מי שמתמחר את המנות כאן מצדיק בעיני עצמו 77 שקל בעבור מנה דיליטנטית של סקלופס עם ארטישוק צלוי ופינק ליידי (התפוחים, לא הקוקטייל)? מנה שכללה - תחזיקו חזק - שלוש יחידות סקלופס. מנה שבה טעם הארטישוק הפך את חמיצות התפוחים למתכתית והוציא מהסקלופס - שהוקפצו בדיוק למרקם של קווץ' - את כל תוגת חרבוני הקיץ?

ושוב, אם נישאר עם הראיון של מאיר אדוני - ראיון שכל מסעדה שמכבדת את עצמה צריכה לסגור לשעתיים ולהקריא לכל העובדים - הבעיה היא לא הכסף. אוכל טוב, אוכל שיש בו מקוריות, יצירתיות ואמירה אישית אמור לעלות כסף. כישרון ראוי לגמול. גם מעוף. בכבוד. בהנאה.

הבעיה היא ש"בר יין" הוא אחד מאותם מקומות שכיחים כל כך בתל אביב, שעושים מעשה זימרי ומבקשים שכר כפנחס. כלומר, מתקינים אוכל משועתק וחף מחותם אישי, אבל גובים תמורתו כאילו היה אוריגינל.

וזה לא שהאוכל רע, לגמרי לא. האוכל ב"בר יין" טעים, פחות או יותר, בדיוק כמו בכל המסעדות הדומות. זה אוכל שנע במנעד השחוק של מסעדות השוק - משקדי טלה ועד מצע טחינה, מטונה נאה ועד טרטר שייטל - ואין בכך דופי.

חוץ מעניין אחד: "בר יין" היה המקום שבו הבנתי שאדוני צודק: ויתרנו. כי ב"בר יין" רוצים לעשות אוכל טוב - אתם יודעים מה? אני מוכן להתערב שהם מאמינים שהם עושים אוכל טוב, אי אפשר להטיל דופי ברצון הטוב שלהם - אבל הם משוכנעים שלעשות אוכל טוב זה לעשות בדיוק את האוכל שעושים כולם. בלי מקוריות, בלי חותם אישי. לפרקים, אפילו בלי יסודות טכניים.

כבש מכובס

קחו, למשל, מנה שנקראת כאן רביולי טלה בשמן זית, פטרוזיליה ושום. זה באמת מוגזם לצפות ממסעדה שהרביולי שלה לא יתפרקו בבישול? הרביולי שקיבלנו לא היו מודבקים כהלכה בקצה, ולכן הם נפתחו והמילוי שלהם בא במגע ישיר עם מי הבישול. התוצאה? כבש מכובס.

הטלה של "בר יין" היה - באופן קצת מפתיע לטלה - בעל טעם וניחוח עזים של כבש, והתוצאה הסופית היתה מנה בניחוח כבש, שבה שיכשכו זה לצד זה קרעי בצק צהבהבים וגושי בשר מורתחים. זה היה מוצלח בדיוק כמו שזה נשמע.

אבל המנה הזאת, כמו מנת הסקלופס והקינוחים, היו היוצאות מהכלל. רוב המנות כאן הותקנו באופן סביר. כלומר, לא טובות במיוחד, לא רעות במיוחד, מה שנוח לכנות "מטבח הבצל הסגול". למה? כי בכל מנה יש תועפות בצל סגול, או שנראה כאילו צריך להיות בה בצל סגול.

בצל סגול הוא ירק פנטסטי: הוא מנפח את המנות ומוסיף פריכות, רעננות ופיקנטיות. מי צריך לבשל? הבו לנו בצל סגול (או במקרה של "בר יין": רבע בצל סגול, כי כל המנות כאן הן מנות טעימה קטנות).

וכך, צלוחית סשימי טונה עם אספרגוס וזרעי עגבנייה היתה, בעצם, קרפצ'ו בצל סגול עם עיטורי טונה ורמזי אספרגוס. זה דווקא היה לטובה: הטונה - ואני נזהר בלשוני - הפגינה טעם לוואי מוזר וניחוח לא נעים מהסוג שמאפיין, בדרך כלל, דגים לא טריים. קשה לי להאמין שמסעדה שגובה סכומים שכאלה מרשה לעצמה להגיש דגים שלא בדרגת הטריות העליונה, אבל כבר התברר בעבר שאמונותיי לא תמיד עומדות במבחן המציאות.

המשכנו למנה אחרת שדווקא היתה טובה: טרטר שייטל ובמיה צרובה. למותר לציין שקיבלנו - בנוסף למה שפורט - שפע בצל סגול. טרטר שייטל, והדברים כבר נאמרו, הוא מה שצריך להראות לאוהב אוכל כדי שיבין איפה בדיוק נמצא כרגע המטבח הישראלי. נתח נחות - בתכלס: תחת של פרה - הזוכה כאן לכבוד, ששמור בכל מקום אחר רק לנעלים שבנתחים.

ולא רק לכבוד: הוא הפך מושא להתפארות. למה? כי ככה עושים כולם. ולמה השייטל פופולרי כל כך אצלנו? נו, באמת, נזכרתם להיות נאיביים? הטרטר הזה כוסה בשכבת במיות זערערות, מטוגנות ופריכות. למה להסתיר בשר, אם הוא טוב וטעים? אה, אולי כי הוא שייטל? ובכל זאת, מנה טעימה.

הגופייה השחורה

בינתיים היתה לנו הזדמנות ליהנות גם מהשירות של מסעדת הכמעט 450 שקל הזאת. אם הבישול כאן הוא בסגנון "הבצל הסגול", השירות הוא בסגנון "הגופייה השחורה". כלומר, מלצריות שנשענות בשתי כפות הידיים (בי נשבעתי) על פתח בקבוק הסודה של הסועדים, כי קשה להן לעמוד זקופות; מלצריות שמלוות - בשולחן של שני סועדים - כל מנה בשאלה "למי הרביולי?" (או הטונה, או הסלט), כי מי יכול לזכור דברים כאלה; שניסיון להזמין מהן קפה לווה בשלושה ביקורים חוזרים שבהם ניסו להיזכר על איזה קפה דיברנו. אני מזכיר: כמעט 450 שקל לזוג. לפני טיפ.

נחזור לאוכל. סלט פאפאיה. נחמד מאוד: גיררו פאפאיה עד דק, שפכו רוטב עתיר סויה והוסיפו קצת שרימפס תפלים. איפה זה ואיפה סלט הפאפאיה המרתק, המגוון, והרב שכבתי של "בית תאילנדי"? טוב, לא תמיד מצליחים לשעתק.

מה עוד? סלט עגבניות ומוצרלה. נכון שאם זה היה מבחן פסיכומטרי, יש סיכוי סביר שהייתם מנחשים שזה יהיה האיבר הבא בסדרה? הסלט עצמו היה לגמרי לא רע. נהפוך הוא. כבר אמרנו: זה לא שהאוכל כאן לא טעים. אלא שהוא טעים איקאה. הכל נראה כאילו מעוצב, כאילו יצירתי, אבל גב הארונות עשוי מדיקט והכל כל כך סתמי, שגרתי וחסר ייחוד.

ושלא יהיו אי הבנות: איקאה זה לגיטימי. לגמרי. זה מוצר צריכה, זה הופך את החיים של אנשים לנוחים ונעימים. אבל איקאה עולה כמו איקאה. איקאה שמתחפשת - אתם יודעים מה? לא מתחפשת: מאמינה - שהיא אוריגינל, זו בעיה. וזה בדיוק המקום שבו הקולינאריה הישראלית הרימה ידיים. היא משעתקת, והיא מאמינה באמונה שלמה שהיא יוצרת. והיא מוותרת לעצמה בכזאת קלות, פשוט כי זה מה שכולם עושים.

ואז הגענו למנות האחרונות. שוב, זכות הדיבור למאיר אדוני: "הפנקוטות והפבלובות הפאקינג חרא שרץ בכל העיר". אז כאן, במקום הפנקוטות והפבלובות הופיעו קרוביהן: מוס שוקולד, טירמיסו וקרם ברולה. וגם תוספת: כנאפה.

הזמנו טירמיסו וכנאפה. הטירמיסו היה עוגת ספוג בטעם טירמיסו. אני מתנצל, אבל כאן זה כבר לא איקאה: כאן זה כבר על גבול הולכת שולל. אתם עושים עוגת ספוג בטעם טירמיסו? תקראו לה עוגת ספוג בטעם טירמיסו. אל תיצרו אצלי ציפיות שווא. אל תגרמו לי להזמין מנה שאני לא רוצה. מנה - אתם יודעים מה? - שאני בז לה.

והכנאפה. היו שערות בצק. היתה גבינה. היה סירופ כבד ומתוק. הם היו בצלחת אחת. משום מה, אולי מכיוון שהם פגשו בדרך את המלצריות, הם שכחו איך לדבר אחד עם השני. נתק מוחלט. הגבינה גבינה, שערות הבצק שערות בצק, הסירופ שלולית.

זו כנאפה של חוג, לא של מסעדת כמעט 450 שקל. כנאפה של מי שאומרים: הולך עכשיו כנאפה? יאללה, שיאכלו כנאפה ושיהיו בריאים. ואז? שיחזרו הביתה לאיקאה שלהם. ואני חוזר ומדגיש: זה לא שלא היה טעים, אבל כבר מזמן לא יצאתי ממסעדה כל כך מיואש. *

"בר יין". נחלת בנימין 36, תל אביב. טל' 5102923-03

חשבון בבקשה

מוצרלה בופאלו, עגבניות מתוקות ובזיליקום 44 שקל

טרטר שייטל ובמיה צרובה 58 שקל

סקלופס ארטישוק צלוי ופינק ליידי 77 שקל

סאשימי טונה עם אספרגוס וזרעי עגבנייה 60 שקל

סלט פאפאיה ושרימפס 48 שקל

רביולי טלה בשמן זית, פטרוזיליה ושום 57 שקל

כנאפה 36 שקל

טירמיסו 34 שקל

סן פלגרינו גדול 23 שקל

טיפ 50 שקל

סך הכל 487 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות