בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעצור בבית הבליעה

אם חוצים את העיצוב הזול והשירות המוזר ב"ורה", מגיעים לאוכל עם נגיעת שף מצוינת. ואז נותר לבלוע את המחיר

7תגובות

בשנתיים האחרונות, כמעט כל המסעדות שנפתחו בתל אביב היו מסעדות עממיות. הן התחרו מי תציע יותר, בפחות. עכשיו, בפעם הראשונה מזה זמן, נפתחה בעיר מסעדת יוקרה. זו מסעדה כשרה. למהדרין. אם מישהו עוד היה צריך רמז כדי להבין את מי המשטר היוצא שלנו רושש ואת מי הוא העשיר, אז הנה. ועד כמה העשיר? לא מעט. השארתי במסעדת "ורה" 700 שקל לשני אנשים. בלי יין. בלי מנות מיוחדות, ככה סתם. או שאולי לא סתם.

הנה, שתי דוגמאות. הזמנו אוכל. שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות. ואז, המלצר: "להביא לכם גם מנת לחם?" אלוהים אדירים, אתה גובה ממני 170 שקל למנה עיקרית, ואז אתה מעז לגבות ממני עוד עשרים שקל ללחם? אין גבול לחמדנות? אין אף מסעדה בישראל, למיטב ידיעתי, מהדרג שמעל 600 שקל לזוג שגובה בנפרד על לחם. אתה לוקח 135 שקל על חזה מולארד: לא מספיק לך? ו"מנת לחם"? מה זה? בית תמחוי?

עוד דוגמה? בכבוד. בקבוק פרייה, בקבוק סודה עם מבטא, עולה כאן 34 שקל. המחיר
הממוצע בתל אביב הוא 24-26 שקל. במלים אחרות, עוד לפני שטעמתי כזית, כבר השארתי על השולחן 54 שקל. יש לא מעט מסעדות בתל אביב שבהן הסכום הזה קונה ארוחה עסקית מצוינת. וזה לא ענין של יכול להרשות לעצמך, לא יכול להרשות לעצמך. בעיני, לשלם את הסכומים האלה על לחם ומים (עם גז), זה כמו לנסוע במכונית 4X4 זוללת דלק, ועוד לנקב במסמר חור במיכל הדלק כדי שהדלק יזרום על הכביש. רק בשביל להפגין שאתה יכול.

"ורה" היא, בכלל, מסעדה קצת משונה. היינו שם לבד. כשהגענו, היו עוד שני סועדים,
בשלב מסוים, הם עזבו בזעם. לאורך כל הארוחה נכנסו למסעדה כל מיני אנשים שלבשו
מכנסי טרנינג מתבדרים וחולצות טי עם מחשוף וי שירד עד הקורקבן, מה שהעניק לעסק
שיק של החדר האחורי ב"באדה בינג" (בחייכם: כבר שכחתם את "הסופרנוס"?). בשלב
מסוים, כשאנשים המשיכו להיכנס למסעדה ולצאת ממנה - בלי לשבת ליד שולחן - התחלתי לחשוב שאולי אני לא מבין את העסק ושהמסעדה כאן היא רק חזית לאיזה מועדון חשפנות אקסקלוסיבי. המוסיקה דווקא התאימה. בעיני, גם העיצוב.

דודו בכר

העיצוב של "ורה" הוא מין תערובת - שאני לא בטוח אם היא מהוהה או רק נראית מהוהה - שכנראה נועדה לשדר יוקרה. שילוב שנראה כשאוב מחלום בלהות של מעצב שמחבר בין ספות שוקעות - שאי אפשר להגיע מהן לשולחן בלי פלדנקרייז למתקדמים - לנברשות מתכת ענקיות, שכמובן, לא מפיצות אור, ולאיזה גרם מדרגות שנראה כאילו נבזז מביתה
הסטריאוטיפי של כוכבת הוליוודית מזדקנת. מקום שמשקף תפישה מאוד ארכאית - ואם
מותר: גם מאוד קיטשית - של עושר.

גם השירות היה בדיוק ברמה של 700 שקל לערב. היינו לבד - לגמרי לבד במסעדה - ובכל זאת, כשהמנה האחרונה הגיעה והיינו צריכים מזלגות, נאלצתי לקום ולקחת אותם בעצמי משולחן סמוך. חלק מהמנות שהופיעו בתפריט לא היו באותו יום, וכמובן, גילינו את זה רק כשהזמנו. ושיא השיאים: אנחנו לבד במסעדה, לבד, כששתי מנות - שתיים - הגיעו לשולחן, והמלצר עם שאלת הסטייקיות המסורתית - למי הצלעות? טוב שהוא לא שאל אם להוסיף טחינה. וזו בדיוק הנקודה שבה, בעיני, העסק נהפך לקומי.

אתה רוצה להקים מסעדת יוקרה? בבקשה. אבל תן לי מסעדה. אוריגינל מהקופסה. עם עיצוב ושירות ואווירה וכל מה שצריך. אל תיתן לי שפכטל על טיח. כי אם אתה מטייח לי, אתה אומר לי שני דברים: ראשית, שלדעתך אני פראייר, שזה לגיטימי: אני זה שנכנס למסעדה, אני זה שראה אותה ואני זה שלא קם מהשולחן כשראה את המחירים, זו זכותך המלאה.

שנית, אתה אומר לי שאני פראייר טמבל. וזה, אני חושב, כבר קצת חסר התחשבות.  ועכשיו לצד החיובי: האוכל. בתפאורה כזו, ובאווירה כזו, הייתם מצפים לאוכל ראוותני, רהבתני ומצועצע. בדיוק ההיפך. האוכל כאן הוא האוכל המתאים ביותר למסעדת עילית כשרה: מנות קלאסיות, בפרשנות קלילה, בטכניקה מודרנית ובהגשה אלגנטית. מי שאחראי על המטבח, ז'ניה קובל, יודע את מלאכתו. יותר מזה: קובל גם יודע שמלאכתו
היא מלאכה. אחת הבעיות המרכזיות בבישול העכשווי שלנו היא שכמעט כל מה שמגישים
היום במסעדות הן מנות שבשלן ממוצע, עם מקרר סביר, יכול לארגן בבית תוך חצי שעה.
אין כמעט ביטוי למלאכת המטבח. אצל קובל יש. הוא מגיש מנות מורכבות שיש בהן מידה
לא מבוטלת של הכנה מראש, מיומנות ובקיאות.

מנת סביצ'ה לוקוס, למשל, הוגשה עם מנגו, פיסטוק, כוסברה, מיץ לימון ומעט מאוד בצל
ושום. מנה מאוזנת ומצוינת שהלוקוס בה - ולוקוס זה תמיד טוב - נהנה מליווי מתוק-חריף בדיוק במידה הדרושה כדי להשלים צלחת שהיתה בעת ובעונה אחת מגוונת והרמונית. למה לא נתנו לקובל גם לעצב את המסעדה?

מנה ראשונה אחרת, טרטר עגל עם ביצת שליו וקרם פטריות פורצ'יני, חשפה מיומנות
גדולה בהתקנת הקרם. כדי להעניק לו "גוף", קובל ביסס אותו על קרם שורשים, שמרירותו העדינה, שתובלה במעט חלב קוקוס, איפשרה לטעמי הפורצ'יני לזהור. כדי להוסיף למנה גם קצת פריכות ורעננות, קובל עיטר אותה בשני גלילים זעירים של ירק מוחמץ קלות. נגיעת שף. ובכל זאת: 65 שקל? הרגשתי קצת עגל בעצמי.

גם המנות העיקריות היו מדויקות, חדות טעם ומרשימות בלכידותן. חזה מולארד - צרוב
קלות - הוגש על קרם דלעת מתובל, עם אגס ביין וענבים צלויים. טיפול קלאסי בבשר ציד
 - והמולארד נחשב לתחליף סביר - שמאפשר לטעמי הבשר החמצמצים לבלוט על רקע מתיקויות משתנות. קובל הקפיד להשאיר את הטעמים טבעיים, כשרק תיבול עדין מדגיש את גוני הטעם המדויקים של הדלעת והאגס שבהם חפץ. מצוין, אבל ב-135 שקל, עם כל הכבוד, היה לי קצת קשה לבלוע.

גם צלעות הטלה היו טובות: גדולות, עסיסיות, על תבשיל עדשים שחורות מתובל במעט
מזעיר כמון. הצלייה היתה מדויקת, ניקוי והכנת הצלעות היה מופתי, ואפילו דבר קטן
כמו היחס בין גודל הצלעות לכמות העדשים חושב בקפידה. טוב, טעים, מקצועי

המנות האחרונות ב"ורה" עדיין צריכות מחשבה. מנת מיל-פיי מוס שוקולד היא פשוט חתיכת בצק עלים שמוגשת כשלצדה מוס שוקולד בצנצנת. הסועד אמור לבצוע מהבצק, ולמרוח את המוס. לא עובד, ולו משום שהמוס מגיע בצנצנת. נו, טוב, קינוח כשר בצנצנת - עכשיו אני מבין למה מתכוונים כשאומרים שגם המגזר החרדי צריך לשאת בעול. המוס ובצק העלים לא היו טובים במיוחד וכל העסק השאיר תחושה של לחם עם שוקולד למריחה שחטף מגלומניה. היא עלתה 60 שקל, כך שהמגלומניה, במקרה הזה, היתה אקוטית.

מנה אחרונה אחרת היתה צלחת פטיפורים, שוב 60 שקל. מה שנכלל בה היה טוב - טרפל שוקולד, פרלינים, מרשמלו, מרמלדת פירות - אבל היא היתה טובה עוד יותר אם טעמיה היו מתגוונים קצת. היתה חסרה קצת מרירות (מרציפן?) וקצת פריכות (עוגה זעירה?).

בסך הכל, אם כך, האוכל כאן מצוין, אבל המחירים שנגבים תמורתו וסביבת האכילה שבה
הוא מוגש גורמים לכך שעל אף המיומנות המרשימה של קובל, מפעם לפעם הוא בכל זאת קצת נתקע בגרון.

"ורה", קויפמן 6, תל אביב. טל. 5109207 03.
 

חשבון בבקשה

לחם הבית
20 שקל

סביצ'ה לוקוס
65 שקל

טרטר עגל
65 שקל

צלעות טלה על תבשיל עדשים שחורות
170 שקל

חזה מולארד על קרם דלעת
135 שקל

מיל-פיי מוס שוקולד
60 שקל

צלחת פטיפורים
60 שקל

פרייה גדול
34 שקל

טיפ
91 שקל*

סה"כ:
700 שקל

* האפלולית במסעדות מתחילה לעלות לי. כשקיבלתי את החשבון, לא הצלחתי לקרוא את
הסכום הכולל. היה נדמה לי שהסכום הוא מעל 800 שקל, והוריתי למלצר לעגל ל 900.
הסכום האמיתי היה קצת מעל 600 שקל. המלצר, בלי להניד עפעף, וכמובן בלי להסב את
תשומת לבי, לקח לו כמעט 300 שקל טיפ. אני מקווה שהוא ישתמש בהם בהנאה ובבריאות.

בחשבון דלעיל הסכום, כמובן, עודכן.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו