בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סביצ’ה בטעם עגבניצ’ה

עטיפות הבצק היו מעולות, אבל המילוי הפך את המנות של "מסקל" המקסיקאית לטוסט גבינה בטעמים

57תגובות

פעם ראשונה בחיים שהטרידו אותי, פיסית, במסעדה. נכנסנו ל"מסקל", התיישבנו. רגע, לא בדיוק. הם לא רשמו את ההזמנה שלנו. מין סחבקיות חביבה שכזו. בסוף, לא מצאו את ההזמנה אבל כן מצאו לנו מקום לשבת. דווקא בנחמדות. קיבלנו תפריטים - מאירי עיניים ומצוינים, מי שעיצב את התפריט כאן ראוי לכל שבח - והתחלנו, כרגיל, לנסות להתמודד עם האפלה, כדי להחליט מה להזמין. ואז, מתוך האופל, הופיעה אשה אחת, עם הזמן התברר שהיא מלצרית, והתחילה ללטף אותנו.

כמה ללטף? אם אני הייתי מלטף ככה אדם זר, הייתי מופתע מאוד אם זה לא היה נגמר בסטירה. במקרה הטוב. במקרה הרע, לא הייתי בא בטענות אם הוא/היא היו מזמינים משטרה. ביקשנו ממנה לא לגעת. בלי מילת התנצלות, היא נעלמה. האמת? רציתי ללכת. מי ממזמז ככה אנשים זרים? מצד שני, לפתיחה הסוערת הזו היה צד חיובי. בהמשך, כשקראו לנו מפעם לפעם "חמודים", זה כבר לא היה כל כך נורא.

כמו שאתם כבר בטח מבינים, "מסקל" היא מקום עליץ. קטעים אתם. ובמובן הזה, ובאופן קצת יוצא דופן אצלנו, זה מקום שהאוכל בו הולם את האווירה. "מסקל" מציגה את עצמה כטקילה בר מטבח מקסיקאי. זו אולי שאיפת לב. כי "מסקל", בעצם, היא הבר הזה שיש ליד כל קולג' אמריקאי שבו מגישים אלכוהול זול שבא מעבר לגבול, עם אוכל כבד מאוד שמסייע לצרוך את האלכוהול הזה. מי יודע, יכול להיות שגם בברים האלה יש דמויות אמהיות שמלטפות את ילדי הקולג' הגלמודים. כך שמי שחובב סרטי קולג' - עם השתכרויות ושאר פעילויות גופניות מלבבות - "מסקל" זו הזדמנות בשבילו לחוות משהו שבשורה התחתונה, וגם זה סוג של הישג, מאוד קרוב למקור. ובדיוק כמו במקור, גם כאן חלק נכבד מהאוכל הוא, בעצם, טוסט גבינה בטעמים.

דניאל צ'צ'יק

השיטה פשוטה: לוקחים מעטפת מקמח תירס או מקמח חיטה - שקוראים לה לפי מצב הצבירה טאקו, טוסטאדה, קסדייה, אנצ'ילדה, צ'ימיצ'נגה - וממלאים אותה במשהו שלא קל להרגיש את טעמו, מכיוון שיש עליו המון גבינה מותכת. הרעיון פשוט ומוצלח: הגבינה הצהובה מרפדת את הקיבה ומאפשרת שתיה מסיבית. והשמות האקזוטיים יוצרים הרגשה שבכל זאת אתה אוכל משהו, ולא רק צורך תרופה נגד האנג־אובר ‏(מניסיון ארוך שנים כסטודנט: זה מיתוס, החמרמורת של משקאות מקסיקאיים רצחנית. אני זוכר פעם אחת שהתעוררתי... נו טוב, לא חשוב‏). והקשר למקסיקו? מצדי תצעקו עכשיו "אולה".

העניין ב"מסקל" הוא שהאוכל שלהם נחלק, מעשית, לשני סוגים מובחנים: המעטפות והמילוי. המעטפות - בלי יוצא מהכלל - יוצאות מהכלל. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהאוכל כאן מבוצע בשני מטבחים נפרדים: מטבח הכנות, שיש בו מישהו שיודע לעבוד, שמתקין את המעטפות בתשומת לב ובקפדנות ‏(לא שזה נורא קשה, אבל בכל זאת‏), ומטבח הגשה במסעדה עצמה, שבו מתקינים את המילויים והופכים את המעטפות למנות, שהוא - איך נגיד את זה בעגת קולג'ים פוזיטיבית? - קורע.

אבל לפני הכל, המנה היחידה שאכלנו שלא באה עטופה במשהו מקמח. קוראים לה "קלמרי אל מוחו דה אחו" - קלמרי טרי, שום, כוסברה, לימון סחוט ושמן זית. אני יכול רק לנחש שהמלה טרי השתרבבה לתיאור בטעות. למען האמת, אני לא רוצה אפילו להתחיל לנסות לדמיין מה הקלמרי האומללים האלה עברו לפני שהם הגיעו לצלחת. כי הם היו מותשים. הקלמרי, שעברו טיגון מהיר, הוגשו על ערימת עלים ירוקים שהיו כמושים מלכתחילה, ואם הם לא היו כמושים דיים, המגע עם הקלמרי החם גרם להם להיות מכורכמים עוד יותר. הנה מנה סינרגטית: תשוש וכמוש בצלחת אחת. וכדי לתת למנה את הטאץ' הסופי, את הנגיעה האמנותית, היא הוגשה בצלחת סדוקה. מישהו כאן שם לב לכל הפרטים הקטנים.

ואז התחילו להגיע הטוסטים בטעמים. ראשון הגיע אחד שדווקא לא היתה בו גבינה. זה בסדר, בתיאור הוא נקרא "טוסטאדס סביצ'ה", אוי ואבוי אם היתה בו גבינה. אבל גם אוי ואבוי אם היו בו קצת יותר דגים? בפועל, מה שקיבלנו היה טוסט מבצק תירס - דווקא פריך, בגודל אידיאלי וטעים מאוד - שעליו סלט עגבניות טרי. המון המון עגבניות. קצת דגים. סלט עגבניות זה דבר מצוין - חשוב שתלמידי קולג' יקבלו גם קצת ויטמינים - אבל, בינינו, גם סביצ'ה זה לא דבר כל כך רע. נכון, סביצ'ה זה ענין פרואני, לא מקסיקאי, אבל האם דרום תל אביב הוא באמת המקום לחסל בו חשבונות שכאלה?

ובכל זאת, בדיעבד, זו דווקא היתה מנה מהנה: בניגוד לכל מה שבא אחריה, היא לא היתה כבדה וגסה. מיד אחרי העגבניצ'ה הגיעו טאקוס עם עוף במולה. בתיאור קוראים לזה עוף ברוטב אינדיאני מסורתי. זו היתה מנה שלא היה קל להתמודד אתה. קודם כל, כי מולה אמיתי - מולה היא המלה שמציינת רוטב באופן כללי: גואקה־מולה, למשל, הוא פשוט רוטב אבוקדו; במסעדות אמריקאיות רווח הנוהג להשתמש בשם מולה לציון רוטב השוקולד הפיקנטי שאופייני לחלק ממטבחי מקסיקו - הוא דבר פנטסטי. יש בו עושר שמגיע ממרירות וחלקלקות השוקולד, בצירוף טעמי חריף מגוונים שמייצרים על הלשון חוויה מדורגת של דגדוג, עקצוץ וליטוף.

לזה ציפינו, אבל כאן החוויה היתה כמו לאכול עוף בממרח שוקולד ישן נושן. מדגדג? בהחלט. אבל בכל המקומות הלא נכונים. מלטף? חלאס, כבר דיברנו על זה.

מנת טאקוס אחרת הגיעה כשעליה לשון מבושלת. ראשית, צריך להוריד את הכובע בפני כל מסעדה שמוכנה להתמודד עם לשון. זה מלמד על כוונות ראויות. ב"מסקל", למרבה הצער, הכוונות הסתכמו במשהו שהיה לו טעם של לשון שבושלה בלימונדה. אז נכון, טעמי מתוק־חריף הם משהו שבולט במטבח המקסיקאי, אבל לשון בלימונדה? אולי שווה לחשוב על זה עוד פעם. אחר כך אכלנו קסדיאס פריחולס. פריחולס זו התשובה המקסיקאית לחמין. תבשיל שעועית שחורה, שבמיטבו יש פער מרהיב בין כובד מרקמו לקלילות טעמו. במקרים הפחות מוצלחים, הוא משמש כתחתית ראויה לתועפות גבינה צהובה מותכת. כאן, מה שקיבלנו היה בעצם טוסט גבינה צהובה בטעם שעועית.

ואז הגיעה צ'ימיצ'נגה ‏(טורטיות מטוגנות, וגם כאן: מעטפת בצק נהדרת‏). אותו דבר, רק שהפעם השעועית גוונה בקצת בשר. כבד. מוצ'ו מוצ'ו כבד. לקינוח קיבלנו פלאן הבית, שהיה טוב מאוד ‏(אם כי 28 שקל, באמת?‏), אבל אני חושש שקילקלו אותו עם רוטב זהוב מבקבוק, או עם רוטב תוצרת בית שהיה לו טעם של רוטב זהוב מבקבוק, וצ'ורוס, שגם הם היו טובים מאוד, אבל היו יכולים להיות טובים אפילו יותר אם מטבל השוקולד שהגיע יחד אתם היה קצת פחות מתוק.

בקיצור, "מסקל" היא מקום מצוין לחוות בו חלק מהותי מחיי קולג' אמריקאי. לגבי אוכל מקסיקאי? במלותיו האגדתיות של ספידי גונזאלס ל"אל גרינגו פוסיקאדו": אולי מניאנה.

"מסקל", ויטל 2, תל אביב.
טל. 5187925-03



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו