בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אצבעות טבולות בשמן

הרעיון ב"רוטשילד" היה אוכל מעודכן וזול. זה כמובן אפשרי, אלא שכאן השקיעו בעיקר במיתוג וביחס חם ללקוחות

54תגובות

אחד הדברים הכי קשים במסעדנות זה לעשות אוכל טוב, עדכני וזול. אחד הדברים הכי קלים במסעדנות זה למתג את עצמך כמי שעושה אוכל טוב, עדכני וזול. מסעדת "רוטשילד" החדשה, בשדרות רוטשילד בתל אביב, בחרה, למרבה הצער, בדרך הקלה. במובן הזה, זו אכן מסעדה עדכנית מאוד: אין כרגע דבר יותר אופנתי בתל אביב מאשר מסעדות שמשקיעות הרבה יותר תשומת לב במיתוג מאשר באוכל.

והמיתוג ב"רוטשילד" אכן ללא דופי: מפות שולחן מעוצבות מנייר עם איורים מתחכמים; תפריט שממלמל, פחות או יותר, את המילים הנכונות; מטבח פתוח; מרפסת לשדרה; דגש בכל הטקסטים על המחירים הזולים ‏(והם אכן זולים; אם התמורה שמתקבלת ראויה, זו כבר שאלה אחרת‏). בקיצור, מקום שאם לא היה העניין הקטן הזה של האוכל ‏(נו טוב, וגם של השירות‏) בהחלט היה יכול להיחשב למקום מוצלח.

דניאל בר און

זה גם מקום נדיב בהתנהלותו: ביום שבו היינו ירד גשם אימים שהכריח את האנשים שישבו בחוץ להיכנס פנימה. בלי להגיד מלה, זה שניהל את העסק הוציא בקבוק שנאפס, מזג לכוסות ועבר בין הלקוחות וחילק בחינם. במלים אחרות, מה שאולי מטריד במיוחד ב"רוטשילד" - וגם בעניין הזה הוא מיישר קו עם האופנה הרווחת - זה שהוא מקום מלא כוונות טובות. כלומר, למיטב הבנתי, הם לא עושים אוכל רע כי הם ציניקנים שמנסים לחתוך קופון, הם עושים אוכל רע - ואותי זה הרבה יותר מפחיד - כי הם חושבים שהוא טוב.

אתם יודעים מה, עזבו טוב: סביר. כי במחירים האלה - יש כאן מנות ראשונות בשמונה שקלים ומנות עיקריות ב–38 שקלים - לא הגיוני לצפות ממסעדה לאוכל טוב באמת. לא לחומרי גלם מוקפדים, לא למנות שהכנתן מצריכה טכניקות מורכבות או כוח אדם ניכר, בטח שלא למנות יצירתיות או מקוריות. אתה מצפה לאוכל פשוט, מותקן כהלכה, שאולי - במקרה הטוב - יוגש עם איזה טוויסט מסעדתי נחמד. זה הכל. כלומר, הציפיות כשאתה בא למסעדה כזו מראש מתונות באופן קיצוני ‏(בערך כמו הפוליטיקה העכשווית שלנו‏). לדאבון הלב, שוב מתברר שזה לא משנה עד כמה נמוכות הציפיות, מסעדות תל אביב מסוגלות להוכיח שיש נמוך אפילו יותר.

אבל עוד לפני האוכל, השירות. יש לי בקשה קולקטיבית ממלצרים ‏(ודוק: מלצרים ולא מלצריות‏) תל אביביים שהם בני פחות משלושים: אנא, במטותא, הפסיקו לקרוא לי יקירי. זה גורם לי להרגיש כמו שוגר דאדי. ואם אפשר, באמת אם זו לא טרחה גדולה מדי ‏(כשביקשתי את זה ישירות מהמלצר ב"רוטשילד", למשל, קיבלתי ממנו את פרצוף ה"אני כל כך פגוע עכשיו שאני שוקל להחליף קריירה, ובגללך העולם יחמיץ מלצר דגול"‏), הייתי מכיר תודה אם גם הייתם מפסיקים לקרוא לי חמוד. זה גורם לי להרגיש כמו גור ספנייל.

הסחבקיות המעושה הזו כבר באמת מאוסה. מה גם שאיכשהו היא תמיד באה על חשבון מקצועיות: היינו יקיריו וחמודיו של המלצר, אבל כשביקשנו מטליות לחות, ותיכף תבינו למה זה היה דחוף, חיכינו בערך עשרים דקות והיינו צריכים לחזור ולהזכיר שלוש פעמים. לחשבון חיכינו רבע שעה, והצלחות עם פגרי המנות נשארו מונחות לפנינו עת ארוכה כל כך, שבשלב מסוים חששתי שהם יפצו עצמם על מחירי האוכל הזולים בכך שיגבו מאיתנו שכר דירה.

ובכל זאת, משהו באווירה הנעימה, במיתוג המוצלח, בוויברציות הנדיבות, סימן אפילו ליקירים החמודים שזה הולך להיות ערב מוצלח. ואז הגיע האוכל. שתי המנות הראשונות שקיבלנו היו אגרול ירקות ועוף שהוגש עם רוטב לימון, ובלאק טייגר שרימפס ‏(מעניין מי הביולוג הימי שהגדיר אותם, אבל מילא‏) בטמפורה עם איולי צ'ילי. אלה מנות סטנדרטיות, אלמנטריות, שחלק נכבד מההתקנה שלהן לא מבוצע במטבח המסעדה. כל מה שצריך לעשות זה לטגן כהלכה, והנה: יש לך מנה שמתאימה בול למסעדה שממתגת עצמה כמקום עדכני וזול.

אלמנטרי, נכון? בטח. כי כאן התחילה הקטסטרופה. השרימפס בבלילה נטפו שמן. עשיתי טעות של מתחילים ואכלתי אותם עם היד. לא הצלחתי להיפטר מהשמנוניות עד שהגעתי הביתה. זה עוד היה טוב יחסית לאגרול. האגרול נראה כמו המטלית הזו בתחנות דלק שבודקים אִתה שמן. אבל בתחנת דלק ותיקה. וזה לא עניין של כסף או תמחור: לטגן שרימפס ואגרול כראוי זה רק ענין של אכפתיות ושל סדרי עדיפויות. וכאן, כנראה, זה לא משהו שעומד בראש הסולם.

ניסינו מנה ראשונה שלישית: קרפצ'ו חציל ‏(די בחייכם, זה סתם חציל בגריל, למה להיתלות באילנות גבוהים? לקרוא לחציל הזה קרפצ'ו זה כמו לקרוא לצ'ולנט סשימי שעועית‏). הוא היה חציל עם טחינה בעיטור עגבניות. אבל תפל. למה? לא יודע. חציל הוא לא כזו בעיה גדולה, וגם טחינה היא לא תורה מסיני. ובכל זאת, תפל. תפל, הסתבר בהמשך, היה כנראה טעם היום.

ראיתי את הבצל הירוק

אחרי שלוש המנות הראשונות הזמנו מנת ביניים של פסטה. היא תוארה כך: פנה אלפרדו, שמנת, מלח, פלפל גרוס, אגוז מוסקט, מוגש על פרמזן. מה יכול להיות רע? אפילו פסטה בינונית משקית, עם רוטב כזה, צריכה להסתכם במנה אכילה. לא כאן. ראשית, אני מניח שהניסוח "מוגש על פרמזן" משמעו שהיה איזה שבב פרמזן בצלחת שמתחת לצלחת העיקרית, כי בזו שבה הוגשה הפסטה, לא מצאתי לו אפילו רמז. גם לא לאגוז מוסקט או לפלפל. סתם, רוטב שמנת שמן, סר טעם, שהשלים מנת פסטה שיותר מהכל הזכירה צהריים בבית הבראה של ההסתדרות בשנות השישים. גולדה בטח היתה מלקקת את השפתיים. ניקרנו קצת, ניסינו קצת, חיפשנו את הפרמזן. וזהו. הצלחת נשארה לפנינו דקות ארוכות, כדי להזכיר לנו שגם פשוט מצריך מינימום מיומנות.

אחר כך הזמנו צ'אזה: נתחי בקר, חציל פריך, רוטב סויה, סוכר דקלים, ציר עוף, בצל ירוק ושומשום. מודה ומתוודה: הזמנתי את זה מכיוון ש"רוטשילד" שוכנת כמעט בדיוק מול ין־יאנג נוחה עדן, הגראונד זירו של בקר בחצילים בסגנון אסיאתי. למרבה הצער, חוץ מהשם, קשה היה למצוא דמיון. זו היתה מנה - איך ניחשתם? - תפלה. החצילים היו תפלים כמו אחיהם מהמנה הראשונה. הבשר היה סתמי, וסוכר דקלים וציר עוף - כך למדתי כאן - מבטלים זה את זה באופן מוחלט כל כך, שאי אפשר היה להבחין במנה אפילו בזכר להם. מה שכן, ראיתי את הבצל הירוק.

ממול הגיע כריך אנטרקוט עם גבינה בסגנון פילדלפיה עם הום פרייז. הלחמנייה היתה טובה. הבשר היה אותו בשר של החצילים, הגבינה היתה תפלה, והכי גרועים היו ההום פרייז: קשים, קמחיים, יבשושיים. מהסוג שגורם לך לשלוח אוטומטית יד לכיוון כוס המים, אך אבוי: הכוס כל כך חלקה מהשמן של האגרול, שאי אפשר היה להחזיק אותה.

לקינוח ביקשנו פרוסה מעוגת הביסקוויטים של עדה. כששאלנו את המלצרית מה זו עוגת הביסקוויטים של עדה, היא מיהרה להסביר ש"זו כזאת עוגת ביסקוויטים כזו". קצר ותמציתי. איש אחר במסעדה הבהיר שעדה היתה אשתו של רוטשילד. טעמנו מהעוגה, וכל מה שיש לי להגיד זה שאם ככה עדה בישלה, אני מבין למה הברון הנדיב הירבה להיעדר מהבית.

בקיצור, "רוטשילד" הוא כנראה מקום לאנשים שאוהבים מסעדות אבל אוכל הוא לא כזה סיפור מבחינתם. קצת חבל, כי אם חלק מתשומת הלב שהושקעה במיתוג היה מושקע באוכל, אפשר היה - עם אותו תפריט ובאותם מחירים - לעשות פה משהו שתל אביב באמת משוועת לו: מקום עם אוכל טוב, עדכני וזול.

חשבון בבקשה


אגרול ירקות ועוף - 8 שקל
קרפצ'ו חציל - 22 שקל
שרימפס טמפורה - 28 שקל
פנה אלפרדו - 35 שקל
כריך אנטרקוט - 39 שקל
צ'אזה - בקר בחצילים -
48 שקל
עוגת ביסקוויטים - 29 שקל
לחם הבית - 10 שקל
נביעות מוגז גדול - 22 שקל
טיפ - 30 שקל
סה"כ: 271 שקל

"רוטשילד", שדרות רוטשילד 9, תל אביב. טל. 03-5171715



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו