בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעדת רג'ינה: פארודיה על מסעדות רעות

חדר אפלולי ועגום, פירורים עתיקים דבוקים לשולחן, מלצרית שתקנית, 
מרק שהוגש קר ואז כנראה חומם במיקרו, אורז שחומו נבדק לעינינו בכף היד של המלצר. רג'ינה בתחנה: חובבנות חסרת כישרון

312תגובות

“רג’ינה” היא, עד כמה שאפשר להתרשם בארוחת ערב אחת, מה שהיה קורה אילו קפקא היה כותב לאחים מרקס. זו לא סתם מסעדה רעה: זו מסעדה שנראית כמו פארודיה מדכדכת על מסעדות רעות. כמו מקום שבו חוג חובבים חסרי כישרון יוצא מגדרו כדי להציג מערכון שתכליתו להגחיך את כל מה שרע במסעדנות הישראלית, אבל באיזושהי גאונות דרמטית, בֶּקטית כמעט, עושה את זה כך שהטרחנות השלומיאלית שבה מבוצעת ההצגה עצמה מגחיכה כל אלמנט בעוד ועוד רמות של פארודיה. בקיצור, “רג’ינה” היא מקום שאפשר לבלות בו ערב בלתי נשכח.

התקשרנו עשר דקות לפני שהגענו למסעדה והזמנו מקום. “יש רק בחוץ”, אמר הצד השני. הגענו. “בפנים או בחוץ?” “בפנים”. דונמים על דונמים של שולחנות פנויים נפרשו בחלק הפנימי של המסעדה. ואז, במחווה ראשונה לקפקא, הובלנו דרך לבירינט חדרים ללשכה קטנה שנמצאת בפינת המבנה. והמציאות החלה להיטשטש. ישבנו שם, בחדר גבה תקרה, אפלולי ומטויח, שהיו בו ארבעה שולחנות. זה היה חדר עגום מאין כמוהו (אילו קפקא היה כותב את המערכון הזה, הוא היה נקרא כנראה: “במושבת העגומים”). משהו בתאורה, בפרופורציות, בכך שלאורך כל הארוחה הרמקולים שהשמיעו מוסיקה עבדו רק חמש דקות, גרם לכך שהאווירה בלשכה הקטנה הזו היתה מצמיתה.

דודו בכר

היה לנו הרבה זמן להתרשם מכך, מכיוון שאחרי שהובלנו למקום וקיבלנו תפריטים נשארנו לבדנו במשך עת ארוכה. מה שאיפשר לנו התבוננות יסודית בשולחן שלפנינו. הלוח העליון שלו היה עשוי מכפיסי עץ נפרדים. בין הכפיסים היו רווחים גדולים, וברווחים האלה נפרשה ברבגוניות מרהיבה ההיסטוריה הקולינרית של השולחן: גרגר אורז תקוע כאן, כמה פירורים לא מזוהים תקועים שם, משהו חום כהה תקוע במקום שלישי. אני לא מתפלא שכל הפירורים האלה נשארו צמודים לשולחן. שכן המשטח העליון שלו היה כל כך דביק, שבמשך הארוחה כולה לא העזנו להשעין עליו את המרפקים. וכך ישבנו זקופים, בוהים, בחדר העגום, והמתנו.

לבסוף אי אפשר היה לשאת יותר את הדיפרסיה. הלכתי לאיש שהושיב אותנו ושאלתי אותו אם מלצרית יכולה לגשת אלינו. כן, הוא השיב. ומיהר לקיים מילולית. אל השולחן שלנו ניגשה מלצרית. וניצבה שם בדממה שותקת. זה חדש. מלצרית שפשוט נעמדת ליד השולחן ושותקת. יכול להיות שהעגמומיות פגעה גם בה? חיכינו עוד רגע, ואז, במבוכה, ניסינו לנסח הזמנה. השותקת נעלמה. כמה דקות מאוחר יותר הגיע לחדר מלצר. אחרי שסיים לפנות משולחן לידינו, הוא הגיע לאמצע החדר, ואז הסתובב ונבח לעברנו: “חברים, אתם הזמנתם?” לרגע נרעדנו. לא רק בגלל הקול ששבר את הדממה, וגם לא בגלל צורת הפנייה הגולאגית, אלא בגלל תנועת היד שלו: האיש ליווה את הפנייה במחווה גורפת ביד פשוטה לפנים. כן, הודינו בהכנעה, הזמנו.

חיטטנו קצת בדג

דודו בכר

הזמן חלף, הפירורים פשטו ולבשו צורה לנגד עינינו, ובתום המתנה ארוכה, שבה היתה לנו הזדמנות לשמוע את השולחן שלידנו נכנס לאווירה: “כבר פעם שלישית שאנחנו מבקשים”, ואחרי עוד עשר דקות “כבר פעם רביעית שאנחנו מבקשים”, הגיעה מנה ראשונה אחת. מרק גונדי עם אורז. המרק היה קר. לגמרי. קראתי למלצר. “המרק קר, אפשר אולי לחמם אותו קצת?” “מהמם”, היתה התשובה. ברגע הראשון חשבתי שלא שמעתי טוב. אבל אז ראיתי בעיניים כלות את מה שהוא עשה: המלצר הניח את ידו על צלחת האורז שהגיעה ליד מרק הגונדי, החליט, על דעת עצמו, שהאורז חם דיו, לקח את המרק ונעלם. את צלחת האורז הוא השאיר. זה היה הרגע שבו המחזאי הגזים. הסיטואציה כולה התפוררה. מי יכול להאמין להפרזה הזויה שכזו? אתה רוצה לעשות פארודיה על שירות זוועתי? בטעם. למה להגזים?

בזמן שאספתי את עשתונותי (זה לא היה קל: חלקם נדבקו לשולחן) הגיע המרק המחומם. ואז הבנתי שכנראה שבמטבח של “רג’ינה” לא עובד טבח, אלא מיקרו. המרק היה לוהט כמו שרק מיקרו מסוגל לחמם מרק. וסר טעם כאילו המיקרו גם בישל אותו. וכל הזמן הזה – תודה ששאלתם – המנה הראשונה האחרת עדיין לא הגיעה. ואז, היא הופיעה. התפריט מתאר אותה כ”פילה דג צרוב על מטבוחה”. כותב יצירתי פחות היה אולי מתאר את המנה כ”חתיכת דג קרה ושמנונית ששמו על חתיכות גדולות של עגבניות קרות”. חיטטנו קצת בדג בחוסר אמונה, וויתרנו.

היתה לנו גם מנה ראשונה שלישית: צ’יפס ביתי עם איולי שום. הצ’יפס הגיע, לאיולי לקח המון זמן. נו, טוב, זה קצת מוגזם לבקש ממיקרו לזכור מנות מורכבות. הצ’יפס הזכיר בצבעו ובמרקמו את המשטח העליון של השולחן. אכלנו קצת צ’יפס וביקשנו שיפנו את השולחן. מי יודע: אולי העיקריות יצילו את המצב. המלצר הבחין שהצלחות חוזרות מלאות למטבח ושאל אם להשאיר את הצ’יפס. כן, עניתי במהירות. “אה”, הוא אמר, “קרן אור יחידה”. לא רציתי לקלקל לו את השמחה ולספר לו שביקשתי להשאיר את הצ’יפס כי הוא כיסה על גוש חשוד במיוחד שהיה תקוע בין לוחות השולחן.

דודו בכר

המלצר פינה את הצלחות וחזר. “אפשר לשדרג אותכם?” התשובה היא כן, בהחלט. למה לא? בכל אחד יש משהו שאפשר לשפר. ובזמן שתהיתי אם הוא מתכוון לשפצור כירורגי או אינטלקטואלי, החלטתי שאולי לא זה המקום ועניתי לו שבאמת תודה, אין צורך, הכל בסדר. “זה בסדר שהכל בסדר”, הוא אמר, ושאל שוב אם אפשר לשדרג אותנו. בשלב הזה, כשנזכרתי במחוות היד שלו מקודם, כבר התחלתי להיות מבוהל. בסוף סגרנו על “הכל בסדר”.

המלחייה היתה טעות

ואז הגיעו המנות העיקריות. זאת אומרת, לא בדיוק הגיעו: הגיעה. מנה שנקראת בתפריט “שווארמה סינטה על טחינה וסלט של בצל וסומק שמוגשת עם לחם מרוקאי”. כבר שנים שלא אכלתי בשר כל כך צמיג. זה היה כמו ללעוס סולייה שבושלה בכמון. חשבתי שאולי קצת מלח יעזור. טעות קשה. המלחייה היתה כל כל דביקה שבקושי הצלחתי לנער אותה מהיד. בינתיים, בזמן שתהיתי אם יש בעולם עוד שווארמה שהיא תמורה כל כך גרועה למחיר (92 שקלים ישראלים חדשים, לא גרוש פחות), הזדחלה לשולחננו גם המנה העיקרית השנייה: קציצות בגדד ברוטב שזיפים וסילאן. היה קצת קשה להתרשם מהן, כי פרק הזמן האינסופי שעבר בין סוף המנות הראשונות להפצעת העיקריות לא הספיק לצוות הפעלתן של רג’ינה כדי להניח על השולחן סכין ומזלג. וגם אחרי שהם הניחו את הצלחת, הם לא נתנו לפרט קטן שכזה להפריע לשגרה שלהם.

פניתי למלצרית וביקשתי סכין ומזלג. היא חזרה עם מזלג. “אפשר לקבל גם סכין?” היא חזרה עם סכין. חבל. יותר טוב אם לא היינו מנסים את הקציצות. אלה היו קציצות שהזכירו חדר אוכל: לא של צבא, של כלא צבאי. מהסוג שמקבל בסרטים תקריב רגע לפני שפורץ המרד הגדול. הבעיה היחידה היתה שבגלל כמויות הסילאן במנה קשה היה לקבוע למה הן דומות יותר: לקציצות בכלא צבאי או לקומפוט.

עם הקציצות הגיע אורז. גם הוא בא מאותה אסכולה קולינרית: חלק מהגרגרים היו קשים וחלקם האחר היה דייסתי. הבעיה היחידה היא שלעולם לא אדע אם האורז והקציצות היו קרים כשיצאו מהמטבח או שהם התקררו כשחיכינו למזלג ולסכין. בשל חולשה רגעית החלטתי לא לבקש שיחממו את הקציצות. בשל אותו מורך רוח – בלתי מקצועי בעליל - גם לא הזמנו מנות אחרונות. ביקשנו חשבון, שילמנו ויצאנו. ופתאום, כשהתחלנו להתרחק מ”רג’ינה” שמנו לב לתופעה מדהימה: לאט לאט, כמו בסצינה מסרט, העולם החל להתמלא צבעים. בלי ששמנו לב, בזמן שבילינו במושבת העגומים, לא רק הטעמים, הצלילים והריחות התפוגגו: גם הצבעים. סלפסטיק קפקאי בשחור לבן. גאוני. איך לא חשבו על זה קודם?

רג’ינה, מתחם התחנה, בית 10, תל אביב. טל’ 03-7367474

דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו