בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אולי תרצו לוקוס מדג מוסר?

למסעדת "זיארה" האשקלונית יש מראה של מרתף חניה ותפריט מלא בפטריוטיות מביכה. 
אבל כל זה נראה כמלאכת מחשבת ליד המנות עצמן - שהגיעו אחרי 45 דקות. ועוד לא דיברנו על העניין האנלסטי

107תגובות

מה מקבלים כשמשליכים לסיר אחד זוכת ריאליטי, את החברה הכלכלית אשקלון ואת הורדוס? את "זיארה", מסעדה אשקלונית מיוחדת במינה. "זיארה", שהוקמה על ידי החברה הכלכלית אשקלון ושווקה כמסעדה של זוכת הריאליטי מאיה קליין ("מאיה איננה היום, קורה", אמרה אחת המלצריות; "מאיה במעברי דירות, היא לא כאן", אמרה אחרת; "אתם יודעים שמאיה עזבה אותנו לפני יומיים", גרס שלישי), היא אחד מאותם מקומות שבהם כל פרט הותאם למכלול.

כתוצאה מכך, ההנאה מתחילה כבר מהמבט הראשון. "זיארה" נראית כמו מרתף חניה לבקן, שמחלטר כמחסן ריהוט של קזינו אוריינטלי. יש במסעדה מגוון גדול של אפשרויות ישיבה, שכולן נראות לא נוחות ומהוהות באותה מידה. יש כאן גם לא פחות משבעה סוגי גופי תאורה, ובכללם משהו מנחושת שנועד אולי לשדר תחושה של בזאר בלודז'. אבל כל הנוי הזה הוא רק הקדמה למבוא: הנחת האמיתית מתחילה כשיושבים (נניח) ומתעמקים בטקסט מרחיב הדעת שמעגן את המסעדה בקונטקסט. שנתחיל?

אילן אסייג

"אשקלון נחשבת לאחת הערים העתיקות החשובות בעולם". נו, מה רע בקצת גאווה פרובינציאלית? ואם כבר: "זה מתחיל בתקופה היהודית עם שלטון שבט יהודה". כידוע, זו תמיד היתה ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. אחר כך היו עוד תקופות: "התקופה הפרסית על ידי ממלכת צור וצידון", ואז מגיע השוס האמיתי: "התקופה האנלסטית על ידי היוונים". נער הייתי וגם בגרתי ופעם ראשונה שאני שומע על התקופה האנלסטית. מצד שני, ידוע שהיוונים האלה היו שובבים לא קטנים. מזל שיש מי שיציל אותנו: "התקופה הרומית על ידי שלטון המלך הורדוס". למה, היה פה איזה רומאי לפניו? (רמז: פומפיוס) או אחריו? (טיטוס? לא נשמע מוכר?). שלא לדבר על כך שדווקא אשקלון, אללי, היתה מחוץ לגבולות ממלכת הורדוס. "התקופה הביזנטית על ידי ההתיישבות היהודית". יותר מ–1,200 שנות היסטוריה היו לרומא של המזרח, אבל בואו נתרכז במה שחשוב.

ובסוף, מכת המחץ: "וכיום, מדינת ישראל, מדינת היהודים" ואני מדמיין לעצמי את הצנחן התמיר שמגיע לחופשה ונכנס למסעדה רק כדי לגלות שהארץ הזו, מאחר שסבתא שלו לא טרחה להתגייר, בכלל לא שלו. נו, טוב, ברור שמסעדה שמתנאה בשם ערבי ("זיארה" — ביקור — היא הילולה לזכר צדיק, כלומר "ביקור" בקבר הצדיק) חייבת להבהיר מיד את הפטריוטיות הגמורה שלה. ואתם יודעים מה? יחסית למה שהם עושים לאוכל, הטקסט הזה הוא מלאכת מחשבת.

אבל לפני האוכל, השירות. אל תדאגו: יש זמן, לקח 45 דקות עד שראינו אוכל. השירות כאן נעשה ברוח ספורטיבית. כלומר, לפני כל פעולה המלצרים מתכנסים יחד, כמו בפוטבול, ויוצאים עם מהלך. באחת ההתכנסויות ספרתי לא פחות מעשרה מלצרים. קצת מוזר, בהתחשב בכך שמכל העשרה רק שתיים עובדות. השאר (הבנים) מפקדים: "קחי את זה ל–210", "תביאי להם חשבון", "הם ביקשו שתפני להם". בהתחשב במערכת הפיקוד המורכבת, מה שקרה עם האוכל היה כנראה בלתי נמנע. הוא לא הגיע. וכשהוא בא, הוא הגיע במכה.

אילן אסייג

הזמנו ארבע מנות ראשונות ומנה עיקרית אחת. אחרי 45 דקות משמימות (שבהן ספרתי גופי תאורה) כל המנות הראשונות נחתו בצוותא על השולחן הזעיר. "מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?", תהינו. לאכול אי אפשר, צפוף. אם יש מנות חמות, הן תתקררנה. מה עושים? ואז, שוב, התגלתה הסולידריות של "זיארה": כל המלצרים נקבצו לייעץ. אחת הבהירה מיד מי אשם. בתנועה הקלאסית של שליחת היד קדימה תוך היפוכה היא קבעה: "היית צריך להגיד". צודקת, איך אפשר לצפות ממסעדה לנחש דבר כזה לבד? שהסועדים רוצים גם לאכול את המנות שלהם? נו, באמת. אל תגזימו. בינתיים הגיעה מלצרית נוספת, נחמדה ואחראית, שניסתה לעזור. היא הביאה את המנה העיקרית. עכשיו היו חמש צלחות על השולחן. למרבה המזל, האחראית הבינה שזה לא יילך (צלחת החריימה כבר יצרה קומה שלישית) והצלחת נעלמה. אל דאגה: היא תשוב.

ומה היה לנו שם? "סלט ברבוניות פריכות על פלפל אדום קלוי, חציל חרוך, זעתר טרי, זיתי טאסוס ועלים טרים" התפייט התפריט. מדהים באיזו מהירות הברברת התל־אביבית המטושטשת הזו מצאה דרכה לפריפריה. ובתכל'ס? ערימת פלפלים מסמורטטים, שנראו כמו שאריות בר־סלטים, ועליהם גופים שטוחים, חומים ומוזרים. אני מניח שאלה היו הברבוניות. אבל מה שאכלתי בפועל נראה כמו שבבי נסורת בטיגון עמוק. זה היה בלתי אכיל (כמו כל המנות הראשונות, ולזכות האחראית ייאמר שהיא לא כללה אותן בחשבון המקורי) וכמובן: קר לגמרי.

קבבים צפודים בשמן מתקרש

לצד הברבוניות הגיע משהו שכונה "פסטייה עוף". ייתכן שבשם החירות האמנותית ניתן לכנות בשם פסטייה כל בצק שעוטף עוף. לא בטוח שהחירות הזו חלה גם על הררי האפונה, שכיסו את הבצק האלים והעוף היבשושי בירוקת עגמומית. עוד פחות בטוח שהיא חלה על רוטב הטחינה־סילאן שגרם לכך שבעין בלתי מזוינת קשה היה להבחין בין הפסטייה הזו לבקלאווה. ליד הגיע גם טרטר פילה. מישהו במטבח, אני חושש, התבלבל בין טרטר לכבד קצוץ. במנה היו בעיקר תועפות בצל מטוגן. עיינתי בתפריט. אכן: "בצל קריספי". ייתכן, כמובן, שמבחינה אנלסטית הבצל היה קריספי. מבחינת המרקם, הוא התחרה בפלפל הקלוי.

לצד כל אלה הצטופף גם קבב חצילים. לפעמים, בסוף אירוע, נותרים במגשים כמה קבבים צפודים בתוך השמן המתקרש. מעולם לא תהיתי מה טעמם. ולמרות זאת, אני חושב שעכשיו אני יודע. ספק אם אכלתי אי פעם קבב שהצליח להיות בעת ובעונה אחת יבש, גרגרי ומר כל כך. מתחתיו היה חציל. צילמתי אותו. יש דברים שלא רואים כל יום.

אילן אסייג

אחר כך קיבלנו "חריימה לוקוס" (מדג מוסר. שאלתי, והמלצרית ענתה בלי לעפעף). החריימה הבהירה מה קורה כשמשדכים רסק עגבניות לכמון (מקבלים רסק עגבניות עם כמון, למה, מה חשבתם?) ואז מוסיפים כמה חתיכות דג לא קשורות. ובכל זאת, זו היתה המנה הפחות גרועה בארוחה: אפשר היה לאכול ממנה גם ביס שני.

למנה אחרונה הזמנו עטייף. התפריט הבטיח כיסוני בצק במילוי קרם שקדים. ומה הגיע? דיקטי הברבוניות. רק בצבע קצת יותר כהה. ואז סוף סוף הבנתי. "זיארה" היא באמת מסעדה עם תודעה היסטורית מפותחת: ספק גדול אם מאז התקופה האנלסטית אנשים נדפקו פה ככה.

"זיארה", טיילת יקותיאל אדם 7, אשקלון. טל. 08-6335577

חשבון בבקשה:

טרטר פילה בקר - 51 שקל

סלט ברבוניות פריכות - 45 שקל

פסטייה - 52 שקל

קבב חציל - 56 שקל

חריימה - 85 שקל

עטייף - 38 שקל

מוגז גדול - 23 שקל

סה"כ: 350 שקל

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו