בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביקורת האחרונה

לוקה ולינו: עוד הוכחה שמה שמצליח בירושלים לא בהכרח יעבוד בתל אביב

המזגן קרטע, המנות הראשונות גם ולכל העסק היה תחושה של משהו שלא ממש מתניע. ארוחת צהריים בשבוע האחרון לחייה על "לוקה ולינו" הבהירה, גם אם עוד לא היה ידוע אז - חייה של המסעדה הזאת קרובים לסופם

17תגובות
מסעדת לוקה ולינו
תומר אפלבאום

לוקה ולינו, הגלגול התל אביבי של טופולינו הירושלמית, עשתה קולות של מסעדה שמתקשה לפעול. לא מטאפורית: קולות של ממש. אותה אנחה שמשמיעים מכשירי חשמל כשמנתקים להם את זרם החשמל בפתאומיות. זה קרה פעמיים, בארוחת צהריים לא ארוכה במיוחד: שתי קפיצות של מערכת החשמל שקרסה תחת העומס. ולא לגמרי ברור על איזה עומס מדובר, התפוסה עמדה בשיאה על שלושה שולחנות בלבד. כמה ימים אחר כך הודיעו הבעלים על סגירתה של המסעדה, לפחות עד להודעה חדשה. לוקה ולינו לא היתה מסעדה רעה במיוחד, אלא רק עוד הוכחה שמה שמצליח בירושלים לא בהכרח יעבוד בתל אביב.

הדיל: עסקית הכוללת סודה, לחם ומנה ראשונה במחיר המנה העיקרית. מחירי העיקריות נעים בין 47 שקל (פיצה עם עגבניות ומוצרלה) ועד 95 שקל (פילה לברק וספגטי צלפים).

האוכל: עוד בטרם קרס החשמל, התברר כי מערכת המיזוג מתקשה לצנן את החלל הלא קטן. ובימים בהם נדמה שמישהו עומד בשמים ומכוון לעברנו מייבש שיער ענק, זה משהו שלגמרי מצדיק קימה ובריחה. בירושלים אפשר אולי לחיות עם מזגן מג׳עג׳ע, לא בתל אביב של יולי. רגע לפני שנמלטנו, הובילה אותנו המלצרית לשולחן מאוד ספציפי עם שלושה כיווני אוויר. משולש הברמודה הסודי של המסעדה: הצטלבות משבי אוויר של שני מזגנים ומאוורר. נשארנו. ועוד הערה בעניין המלצרית והחום: היא לבשה, ואין דרך אחרת לתאר את זה: גופייה ותחתונים. וגם אם במקומות מסוימים מקובל לקרוא לזה מכנסונים, מדובר בכמות בד של תחתונים חסכוניים למדי. אין לי בעיה עקרונית עם בחורות בגופיות ותחתונים, ובהינתן מצב המזגנים אפשר בהחלט להבין לגופה. ועדיין: היה בזה משהו קצת שכונתי ובעיקר לא מתאים לאופי המסעדה, או לפחות ליומרה. שוב, מה שעובד בירושלים וכו׳.

למרות קבלת הפנים הדי מזיעה, רצון טוב דווקא היה בכמויות. זה ניכר בסבלנות ובחביבות של הצוות, בהסברים המפורטים על המנות ואפילו, לא תאמינו, בבקבוק מים קרים ובלחם ביתי שהונחו על השולחן. לא עניין של מה בכך בעסקיות צהריים במסעדות תל אביביות. אני רוצה להאמין שזה לא מה שהוביל לסגירה.

לשון בקר מעושנת בלוקה ולינו
עומר שוברט

התחלנו עם לשון בקר מעושנת. מנה ראשונה שהגיעה עם אזהרת חריפות די רצינית מהמלצרית (״זו מנה עם המון המון חזרת, רק אם אתם באמת אוהבים חריף, הרבה אומרים שזה חריף להם מדי״). אנחנו אוהבים חריף. ומה רבה היתה האכזבה כשהגיעה לשון ללא זיכרון של חריפות. אני לא יודע אם זו תוצאה של התלונות המרובות או סתם מחסור נקודתי בחזרת (מה הטעם לחדש מלאי?). בכל מקרה, זו היתה מנת לשון די מאכזבת: אני חושב שמדובר בבשר עגל, אבל תחת כמויות הבלסמי שנשפכו עליה (מה הטעם לחסוך עכשיו?), זה באמת לא מאוד משנה. התנחמנו בפיסטוקים שפוזרו בנדיבות על המנה (ואם יהיה ניסיון פתיחה נוסף, הוא כנראה יגיע רק אחרי שהיועץ הארגוני ימליץ לצמצם משמעותית את השימוש בפיסטוקים. יקר פיסטוקים).

לראשונה נוספת בחרנו במנה של שלוש צלוחיות אנטיפסטי, בעיקר כדי שיהיה במה להעסיק את הלחם הנהדר. ואז התברר שהחריף שהבטיחו לנו בלשון, בחר להפתיע אותנו באנטיפסטי. הגיעו שלוש צלוחיות עם רמות חריפות משתנות: סלט חביב ופיקנטי של גבעולי מנגולד (נמצאה החזרת האבודה), סלט בורגול מצוין עם אנשובי וחריפות טובה, ומסבחה מימית ולא לגמרי אכילה, אבל חריפה מאוד. בקיצור, פתיחה מג׳עג׳עת שיישרה קו עם המזגנים ומערכת החשמל.

שלוש צלוחיות עם רמות חריפות משתנות
עומר שוברט

העיקריות שיפרו את המצב בחדות. פסטת ראש לוקוס הזכירה מה יודעים לעשות פה הכי טוב: פסטה. פסטה בעבודת יד כמובן, שנעשית במקום מדי יום. בצהריים מכינים כאן סוג פסטה משתנה אחד, הפעם היו אלה ספגטיני נהדרים. עכשיו לך תמצא מספיק סועדים שיעריכו את זה. אמנם נתחי בשר ראש לוקוס בכמות נדיבה, אמנם חמאת לימון במינון בלתי משתלט, אמנם מנת פסטה מהמדויקות והטובות שבנמצא, ועדיין: לא פשוט למצוא מספיק תל אביבים שישלמו בצהריים 79 שקל עבור צלחת ספגטיני לא גדולה במיוחד.

ספגטיני בלוקה ולינו
עומר שוברט

לעיקרית נוספת אכלנו זנב שור. שוב, מנה מבוצעת לעילא. נתחי בשר עם שמנוניות נעימה, עשבי תיבול ועלי תרד בכמות לא מעיקה, רוטב נעים על בסיס יין לבן ואטריות שמנמנות ומוצלחות במיוחדת של פסטת פיצ׳י, שקיבלו צריבת חום טובה, והשלימו מנה מושחתת למדי.

רביולי שוקולד זו סטייה. סטיות הן חלק מהחיים. וכשביקשנו פרטים, ניגשה אלינו בעלת המסעדה, יונה ששון, שישבה כל אותה עת בכניסה והתעסקה בחשבונות (וזו תהיה חכמה בדיעבדית לכתוב בפנים מודאגות). ״זו מנה שהיא הרדקור״, הסבירה. ״שוקולד מריר 75 אחוז והרבה אספרסו, טעמים מאוד חזקים״. ואז פתחה את המקפיא הקטן שבקצה המטבח הפתוח, שלפה את הרביולי המדוברים מקופסת פלסטיק ביתית, והקפיצה אותם בעצמה על מחבת, תוך מזיגת אספרסו. בהחלט חזק. בהחלט לא שגרתי. אמנם 42 שקל, אבל מדובר בקינוח שהוא סוג של עיקרית נוספת. אקורד סיום מכובד בהחלט.

שירות ומהירות: זיעה מהולה בהרבה רצון טוב. לא מספיק כדי כדי לשרוד בג׳ונגל הקולינרי התל אביבי האכזרי. 

תמורה לכסף: התפריט אמנם הציע מנות פסטה בסיסיות (אלי אוליו, עגבניות) ב-50 שקל, אבל כשמגיעים למסעדה איטלקית עם מוניטין שכזה מזמינים דברים קצת אחרים. ואז מטפסים לאזור ה-100 שקל לסועד, סכום שאנשים מתקשים להוציא על פסטת צהריים.

בקיצור: מה שעובד בירושלים.

חשבון:

לשון מעושנת (במחיר העיקרית)

אנטיפסטי (במחיר העיקרית)

פסטה ראש לוקוס - 79 שקל

זנב שור - 95 שקל

רביולי שוקולד - 42 שקל

טיפ - 32 שקל

סה״כ - 248 שקל

לוקה ולינו, לילנבלום 20 תל אביב, המסעדה סגורה עד הודעה חדשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו