מי צריך את תל אביב כשיש סטייקים כאלה בגדרה

די בהליכה קצרה לאורך רחוב הביל"ויים בגדרה כדי להבין עד כמה תל אביב רועשת. הצפירות הממושכות, מרפק על צפצפה, לאדם שממתין לחניה; האופנועים שמאיצים כשהם עולים על המדרכה כדי לעקוף ומוסיפים שתי צפירות כדי להראות שגם הם בעסק. הפיכת תל אביב לבירת הנביחות של היקום: כלבים סגורים בדירות שנביחותיהם־תחנוניהם מכמירים לב לאורך שעות; כלבים שמייבבים כשהם קשורים לעמודי תמרורים ליד חנויות טבע בעוד בעליהם משיחים בנחת בנפלאות הקמבוצ'יון, ואז כשהכלבים משוחררים מהרצועה, זעקות השבר שיחזרו. שיעמדו. שיבואו. ובעניין הזה: סליחה, מה קרה לשמות של כלבים? "חומוס"? "בוואריה"? מה הלאה? "'מעורב בפיתה עם קצת סלט וצ'יפס' בואי הנה?". רעשי המגפונים של המאמנים האישיים, צרחות מערכות ההגברה של מפעילות ימי ההולדת ("אין, אין, אין חגיגה/ בלי דציבלים שבעת אלפים ושבעה") וכמובן, דובדבן הקקופוניה, המכוניות שמהן בוקעים רעמי מוזיקה. וכמה שהמוזיקה יותר דפוקה, ככה העוצמה יותר גדולה. מה הקטע? אם אני סובל שתסבלו גם אתם? תחליף מוזיקה, בן אדם, ותיהנה.