שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מסעדת קיטו קאטו 2019
קיטו קאטו. אפילו הקינוח טעיםצילום: יואב גורין BEST
שגיא כהן
  • שם המסעדה: קיטו קאטו
  • כתובת: דיזנגוף 64 , ת"א-יפו, ישראל
  • טלפון: 03-7781101

לפעמים שם של מסעדה מגלה קצת יותר מדי. הנה למשל "קיטו קאטו", היפנית החדשה והמפתיעה לטובה שבצמוד לדיזנגוף סנטר. קיטו קאטו הוא השם היפני לחטיף קיט קאט. ולמה קיטו קאטו למסעדה ישראלית? מפני שביפן חטיפי הקיט קאט הותאמו לטעמים המקומיים. יש עם וואסאבי, יש עם פריחת דובדבן (איזה טעם יש לפריחת דובדבן?) ויש כל מיני טעמים זרים ומוזרים. החטיפים האלה הפכו לאחת המזכרות הפופולריות ביותר שישראלים מביאים מיפן. למה? מכיוון שלזה יש לנו נקודת ייחוס. את זה אנחנו מבינים. למה נתייחס? לאחריות למרחב הציבורי? לאף אחת מהמלים האלה אין הרי משמעות בשפתנו העכשווית. לדייקנות הרכבות? בעברית ישראל-כ"צית זה אוקסימורון. הסינים אומרים שהחד קרן נמצא בינינו, אבל מאחר שאנשים רואים רק את מה שהם יודעים לראות, איש איננו מבחין בו. כך יפן עבורנו. יופיו של הבר חלוף? קסם הצללים? יפי ההתאפקות? יאללה יאללה. כל אלה הרי כל כך זרים לנו, שאנחנו מתקשים בכלל להבחין בהם. אבל קיט קאט? תסלח לי, בזה אני דווקא מבין קצת.

והבעיה הזאת, של כמה יפניוּת ישראלים יכולים לשאת, היא אולי הבעיה המרכזית שאיתה מתמודד כל מי שפותח כאן מסעדה יפנית מתוך כוונות כנות. התשובה הכנועה, בדרך כלל, היא רול סלמון ומלפפון. זה קיטו קאטו. עם זה נחיה. יותר מזה? למה? אנשים הרי באים למסעדה להירגע, למה להטריח? וכך, גם מי שיודע לבשל אוכל יפני כהלכתו – ואין לי ספק שהשף היפני של "קיטו קאטו" אכן יודע – מסתפק לפעמים בקיט קאט. מקסימום? עם אבוקדו. ובמובן הזה ב"קיטו קאטו" החדשה יש הפתעה. יש פה קצת יותר יפניות מהמקובל. זה לא שאין כאן רולים תְפוחים וגסים,ודאי שיש, גם יפנים הרי צריכים להתפרנס. אבל לצדם יש גם מבחר מגוון, צבעוני ומפתיע של מנות איזקאיה קטנות שהן כבר בהחלט לא קיט קאט. ואפילו לא קיטו קאטו.

מסעדת קיטו קאטו 2019
קיטו קאטו. ודווקא על הסושי אפשר לוותרצילום: יואב גורין BEST

פתחנו ב"טאטאקי על העצם" או שבעצם, לא. המלצר עידכן שהטאטאקי היום יוגש לא על העצם אלא על משהו שהוא כינה, לא פחות ולא יותר, "קרן דלעת".מסתבר שיש דלעות שהאבולוציה לקחה לכיוון לא צפוי. הדלעת עצמה לא היתה הבעיה. הבעיה היתה שהמנה הזו, טאטאקי על העצם, היתה אחת המנות שתוארו בפרוטרוט נלהב במנשרי היח"צ (שכרגיל: צוטטו באדיקות כפייתית) וכך גם מנה אחרת, "צבתות לובסטר", שסתם לא היתה. וזה לא פייר. אי אפשר לפתות אנשים עם מנות שמתוארות בפרוטרוט יח"צני (קסום? למה לא: קסום) ואז כשהם מגיעים למסעדה להגיד: "מצטערים, לא". זו כמעט גניבת דעת: הבטחת? הגעתי למסעדה בעקבות ההבטחה שלך? אנא: צא מגדרך לקיים. או שבעצם, כשחושבים על זה, למה לדרוש ממסעדה מה שלא דורשים משרים? ובזאת, לפחות עד הסושי, הסתיימו האכזבות (תפריט קרוע, מארחת תועה ושולחן רוקד הם דברים שאפשר לייחס לחבלי לידה).

הטאטאקי עצמו התגלה כפרוסות וואגיו צרובות קלות, עסיסיות, מלאות טעם, שהוגשו ברוטב פונזו קליל ומרענן. אפילו בדידי הדלעת בטמפורה היו מצוינים. הם היו מוצקים, פריכים וטוגנו ללא טיפת שמן. מנה מאוזנת, עם טעמים חדים, מרעננים וטובים שהמגרעת היחידה שלה היתה פרוסות שום שתרמו מרירות סרק. לפחות הן היו גדולות וקל היה להיפטר מהן. המשכנו לסביצ'ה האמאצ'י שהוגש בכלי זכוכית נאה על ערימת קרח. נתחי הדג היו בשרניים, והוא השתקע במשרת הפונזו שלו למעט זמן. כלומר, בדיוק זמן כדי לספוג טעם, ובדיוק מעט כדי לא לאבד מרקם. לפונזו המוצלח – שלשם שינוי לא היה האופנה העכשווית המתוקה שמתכנה אצלנו "פונזו מצומצם" והופכת כל מנה לפובידל – חבר שמן שומשום שבניגוד לשום מהמנה הקודמת תרם ניגוד טעמים נחוץ. נחמד, מרענן ומבוצע ביד קלה.

המשכנו לעוד מנה נאה של טונה גומא. גומא הוא התשובה היפנית לטחינה, והלוואי שהיינו נשארים עם השאלה. בעצם, זו פשוט משחת שומשום מתקתקה. כמו בלא מעט מקרים, הגומא – שנוספה בנדיבות מופרזת – היתה החלק החלש במנה. החלק המוצלח היה הטונה. ורודה, מאיכות טובה, שמנמנה ועתירת טעם. לצדה, ולצד תל הגומא, נמסך רוטב סומיסו (רוטב חרדל ומיסו) שחריפותו-מתיקותו הוציאה מהטונה בנות טעם לא שכיחות. מנה קלילה ונעימה של ערב קיץ מהביל. המנה הבאה כבר היתה מעולה. לא פחות. היא נקראת: סוגטא קלה-הגא (לברק שלם בטמפורה עם פלפלוני שישיטו). הדג נחתך לנתחים, נטבל בבלילה וטוגן מופתית. הנתחים היו פריכים, יבשים ועסיסיים, וטבילתם לסירוגין ברוטב מיו-פו (מיונז-פונזו) וויניגרט הדרים הדגישה את פריכותם ועסיסיותם. מנת דג נדיבה, מיומנת ונהדרת שמשלבת את יתרונות הטמפורה עם קלילותם המגוונת של רטבי הדרים. המלצר גרס שניתן לאכול גם את שלד הדג הפריך, אבל בהתחשב במה שמשתקע בעצמות הלברקים מהגידול הימי שלנו, התאפקנו.

מסעדת קיטו קאטו 2019
קיטו קאטו. שם לא מוצלחצילום: יואב גורין BEST

גם המנה הבאה היתה מצוינת: סוקיאקי על אטריות אודון. האטריות, שהן לב המנה, נעשות במקום והן חלקלקות, נגיסות ומהנות. מתקתקותו העדינה של הרוטב הלמה אותן היטב, וכך גם את פרוסות הבקר שהוקפצו בו. לצד אלה היו במנה חלמון ביצה (שאחרי ערבוב הוסיף מרקם משיי), בצל, פטריות, טופו וגזר, שחברו למנה כבדה אבל לא מכבידה שעל אף חום היום היה נעים לאכול. סוקיאקי, ניתן כמעט להרהיב, כהלכתו. היה נכון לעצור כאן, אבל מאחר שהתפריט מציע מגוון עשיר של סושי, לא הצלחנו להתאפק. לכם אני מציע כן להצליח. למי שמכיר את הסושי של TYO, על יתרונותיו וחסרונותיו, המנות כאן ייראו מוכרות, ולמי שלא, עדיף להישאר בבורותו ולהמשיך ולהזמין מהמנות המצוינות שבעמוד שפותח את התפריט. בקיצור נמרץ: רול עם אונאגי שהיה מריר; עם לוקוס אבוקדואי; ועם טונה מלפפוני. כולם היו גדולים מדי וגסים מדי. אם כי, למי שאוהב את הז'אנר, הם מבוצעים במיומנות.

ואז הגיעה הפתעה. מסעדות יפניות, בלשון המעטה, אינן נודעות בקינוחיהן. לא כאן. שף הקינוחים, קוסקה רז (בפעם האחרונה נתקלתי בשמו לפני שנתיים-שלוש באיזה מקום בקריות), מציע תפריט יצירתי, שקול ומבוצע להפליא של קינוחים נהדרים. ניסינו שניים: מוס מנגו במעטפת שוקולד לבן על קרם פסיפלורה, וקלו גומא ברולה שהיו כמעט יפים מכדי להיאכל. המוס הגיע בתוך מעין מנגו משוקולד לבן בצבעי כתום-ורוד מאוד יפניים ומאוד מנגואיים, ואחרי שאזרנו עוז התגלה כמוצלח לא פחות מיפה. קרם הברולה מבוסס מחית השומשום השחור נראה כחלוק נחל שחור, עיצוב שהתאים מאוד לאופן שבו טעמיו הלא מתוקים והעמוקים התגלגלו לאטם על הלשון. מנות מרהיבות וטעימות בהרבה מכל קיטו קאטו. ובכלל, מסעדה שייתכן שהשורה התחתונה שלה פשוטה: אפשר גם בלי סושי. ומי יודע: אולי גם בלי קיטו קאטו. 

חשבון, בבקשה

טאטאקי על העצם 58 שקל
סביצ'ה האמאצ'י 48 שקל
טונה גומא 58 שקל
סוגטא קלה-הגא 94 שקל
סוקיאקי 67 שקל
רול אונאגי ושרימפס 58 שקל
רול מידורי לוקוס 62 שקל
רול ספייסי טונה 54 שקל
קלו גומא ברולה 45 שקל
מוס מנגו 52 שקל
מוגז גדול 28 שקל
טיפ 86 שקל
סה"כ 710 שקל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ