טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פושון: בין בזוקה לטארט הלימון המושלם

המנות שטעמה נרי ליבנה בפושון היו מדויקות, טארט הלימון עשה חשק לעוד והמעדנייה העלתה געגועים לעיר האורות. חבל שהשירות לא הולם את המותג

תגובות

חמאתי באופן מבריק. מילפיי סלמון בפושון (צילום: בועז לביא)

בהתחלה נדמה היה לי שאני חולמת חלום רע, או לחילופין מככבת בחלום רטוב של מישהי אחרת. כל כמויות הוורוד בזוקה שמסביב עשו לי לא טוב. "מי עיצב את המסעדה הזאת? פנינה רוזנבלום?", שאלתי את המלצרית שלא עשתה לי שום דבר. היא חייכה בנימוס והלכה למקום אחר. לפחות זה היה חלום רע שלי, כי איך הייתי יכולה להקיץ מחלום רטוב של מישהי אחרת? שולחנות מצופים לקה-מסטיק זוהרת, קירות בוהקים בשחור ובכסף וקיר שלם של מראות שמכפיל את כל הקיטש הזה נראו כמו טייק אוף פרובינציאלי על חנות לנז'רי פריזאית. "מה זה כל הוורוד המגעיל הזה?", שאלתי מלצרית אחרת שגם היא לא הזיקה לאיש. "ככה זה בפריז", מלמלה מבויישת. "היית שם?", שאלתי את המלצר שלישי שהתגלה כמנהל המשמרת. "עדיין לא", הוא הודה בעצב. "כי בפריז", אמר חברי לסעודה, שלרגל יום הולדתו התכנסנו אל תוך היכל הבזוקה, "רואים מהחלונות נוף אחר לגמרי". כי מהחלונות בפושון-תל אביב רואים את שרונה, שהוא בעיני מתחם מיותר לגמרי. מעצבן שלחנויות בו אין חלונות ראווה ולמכולת הגובה מחירי עתק, קוראים "מרכולית" וכדי לאתר אותה מתחת לאדמה נחוצות עיני נץ והמון מזל. מאחורי המסעדה נמצא מתחם האוכל שרונה מרקט, שבו המעדנים המתומחרים בקראטים, ואילו בתוך המסעדה התכנסו בעיקר גבירות שגרמו לחתן יום ההולדת להרגיש צעיר להפליא ביום הולדתו ה-59.

דיוק וחוסר השראה. סלמון על הפלנצ'ה (צילום: בועז לביא)

פושון-תל אביב לא מזכירה במאום את אמה הפריזאית שהיא, כידוע לכל, מעדנייה ענקית שבה אפשר לטעום מהמבחר העצום של המעדנים ומיצירותיה של השפית פומיקו קונו, הזכורה לטובה בזכות סלט הלובסטר והפיטאיה והרביולי המדהימים שלה. בתל אביב, בגלל כל מיני מגבלות מטופשות הצטמצם מגוון המעדנייה לכחמישה אחוזים (בהערכה נדיבה) ממה שתמצאו בעיר האורות, ואילו חלקה של המסעדה הורחב ובה מתרכזים בהגשת ארוחות קלות מתוך תפריט מצומצם. אין שם זכר לערמונים המסוכרים בקוניאק, למגוון פירות היער ופירות הים העצום, לפטריות, עשבי התבלין ושאר הדברים שמרחיבים את הלב והכרס, שלא לדבר על פטה האווז הנפלא. 

למעשה ביקרתי בפושון פעמיים - פעם אחת ביום ההולדת המדובר ופעם נוספת ביום חול שגרתי, משום שהתחקיר הוא נר לרגלי. בפעם הראשונה הייתה המסעדה מלאה מפה לפה. 15 הדקות שבמהלכן המתנו לאחר שהוצעו לנו התפריטים, היו פרק זמן מספיק כדי לערוך בינינו לבין עצמנו מה שנקרא תיאום ציפיות, כלומר להסתגל לעובדה שלא למסעדה הגענו אלא לבית קפה שאפשר לקנות בו מיני מאפה. כך שמשהוגשו לנו המנות היה קל מאוד להניח את דעתנו, משום שיחסית לבתי קפה אחרים במתחם שרונה, מגישה הוורסיה הישראלית התלושה למקדש האוכל שחוגג 130 שנה להיווסדו, מנות נחמדות במחיר סביר בהשוואה למחיר הגבוה ממילא בבתי הקפה התל אביביים.

טובים מאוד. אקלרים בפושון (צילום: בועז לביא)

הזמנו סלט גינה וקרפצ'יו בקר למנות הראשונות. סלט הגינה אכן היה סלט, העלים בו היו טריים ונטולי כל פגם, ויניגרט הקשיו היה מתובל היטב, אם כי טעם הקשיו לא ממש הורגש בו וכלי ההגשה, למרבית הרווחה, היו נאים ובלתי ורודים. לא נרשמו גם תלונות בעניין הקרפצ'יו - הוא היה בדיוק כפי שהוא אמור להיות, אך גם לא שום דבר מעבר לזה. הזמנו גם מילפיי סלמון שהוא גרסה מלוחה לעוגת הנפוליאון, והורכב משכבות של בצק עלים פריך שמילא את הפה בטעם של חמאה, ביניהן מילוי סלמון מעושן ברוטב גרבדלקס - והוא בעיני הברקה. מנת הסלמון על הפלאנצ'ה נעשתה בהקפדה והדג שמר על עסיסיותו. גם הירקות שלצידם נצלה, בהם שורש סלרי תרד ודלעת, היו טעימים מאוד, וכבכל המנות שטעמנו עד כה ניכרו הדיוק מצד אחד וחוסר ההשראה מצד שני. נחמה אמיתית נמצאה לנו כשהגיעה המלצרית עם עגלת המנות האחרונות הססגונית. היו בה עוגיות מקרון בשלל צבעים, אקלרים בטעמים שונים וגם כמה טארטים. "יש לכם במקרה טארט לימון?", שאלתי בחוסר תקווה, כי כבר שלוש שנים שאני תרה אחר טארט הלימון המושלם - זה שאיננו חמוץ מדי ואיננו מתוק מדי,  שבצקו פריך וחמאתי ומילויו הקטיפתי הוא תוצר של חמאה וחלמוני ביצים ללא תוספת קורנפלור - וכבר שלוש שנים שאני נוחלת אכזבות בזו אחר זו. "דווקא יש", אמרה המלצרית, "אבל אף אחד לא הזמין אותו עד היום". כך נחתו על שולחנו אקלר קרמל ואקלר שוקולד עשויים כהלכה - הבצק הרבוך היה אוורירי וללא הרטיבות המאיימת על בצקים כאלה, והמילויים על בסיס קרם פטיסייר היו טעימים - אבל שום דבר לכתוב אודותיו הביתה, ובוודאי לא משהו שמתקרב לרמת התחכום של פייר הרמה, שהיה הקונדיטור הראשי של פושון. טארט הלימון, לעומת זאת, היה הטוב ביותר שאכלתי מעודי, ובמקרה שלי מדובר בניסיון של שנות בליסה רבות. בשונה מפאי המרנג-לימון האמריקאי שמילויו נוטה לאווריריות מסוימת והוא מכוסה בהר של מרנג, בצק הטארט של פושון היה עשיר בחמאה יותר מהמקובל, מילויו היה סמיך יותר וטעמיו מאוזנים בשלמות. שווה לחזור רק בשבילו. טארט לימון בפושון (צילום: בועז לביא)

רק בשביל הטארט הזה חזרתי לשם שוב מקץ שבועיים. הפעם, על אף שהיה מדובר בשעת השיא של הצהריים, הייתה המסעדה ריקה. הושבתי ליד אחד השולחנות הריקים ואף קיבלתי תפריט. חיכיתי למעלה מחצי שעה ואיש לא ניגש אלי. קמתי והלכתי. טארט לימון או לא, אפילו לנחישותי יש גבולות. העם, כמו שאומרים בתוכניות ריאליטי, ממילא כבר אמר את דברו.

הנהלת חשבונות

» סלט גינה: 48 שקלים» קרפצ'יו בקר: 55 שקלים» מילפי סלמון: 38 שקלים» סלמון על הפלאנצ'ה עם ירקות שורש: 89 שקלים» אקלר קרמל: 28 שקלים» אקלר שוקולד: 28 שקלים» טארט לימון: 28 שקליםסה"כ: 314 שקלים

פושון - קלמן מגן 3, תל אביב

*#