${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחניודה בלונדון: רושם טוב על הבריטים

אסף גרניט ויתר על תל אביב והחליט לפתוח מסעדה בלונדון. התוצאה? תפריט ישראלי מוצלח ואווירה צבעונית - הרבה יותר בשביל הבריטים, פחות בשביל ישראלים. ביקורת

תגובות

"אסף גרניט פתח מחניודה בלונדון", זעקו הכותרות. כלומר, זעקו מכרינו הפודיז חודש אחרי שעברנו לבירה האנגלית. זה אולי לא נדיר בימינו ששף ישראלי מנסה את מזלו בניכר, אבל אם יש דבר אחד ברור בלונדון, זה שהיא מציעה שפע אדיר של אפשרויות, עושר מסנוור של מטבחים, סגנונות ומחירים. מיום ליום ומשכונה לשכונה, מתגבשת ההבנה שכל סוג תפריט שעולה על הדעת נמצא כאן ונמכר לכל דורש. עבור איש אוכל ישראלי ופרובינציאלי כמוני – מדובר בכאוס מושלם. לכן, כששף ישראלי פותח מסעדה בלונדון, השאלה המעניינת ביותר היא "האם הוא מציע משהו חדש שאין בסצנה הקולינרית הגדושה", או שאולי הוא מציע משהו קיים, אך מבוצע לעילא. האופציה השנייה סבירה, לגיטימית ומגרה ביותר. משום שבאופן טבעי, עם כל כך הרבה מקומות שמגישים אוכל, הרבה מהם בינוניים ומטה.

» The Palomar - לכל הפרטים» לונדון - לכל הכתבות וההמלצות» המסעדות הזולות והטובות בלונדון

באחר הצהריים אחד החלטנו זוגתי ואני לנסות את הפלא המדובר - "מחניודה בלונדון", שבעצם נקראת כאן "פאלומר" ושאי אפשרי להזמין בה מקום בשעות סבירות חודשים קדימה. כשחיפשנו את כתובת המסעדה, גילינו שבמקום לפתוח באחד מהאזורים הטרנדיים של לונדון, בחר גרניט למקם את פאלומר בסוהו - שהיא כבר מזמן לא עניין של טרנד או של באז, אלא פשוט המרכז הקולינרי הוותיק והיציב בעיר. זוהי בחירה אמיצה מאד, שכן צפיפות ורבגוניות בתי האוכל בלונדון מגיעות לשיא באזור זה, והתחרות היא, בלשון המעטה, עקובה מדם.

הרבה אומץ. הבר בפאלמור (צילום: עכבר העיר)

הכניסה למסעדה מרשימה. הבר המשתרך לאורכה של המסעדה עשוי כולו משיש, ומזכיר מעט בתי קפה רומאיים קלאסיים וביסטרו צרפתיים, עם מנורות השולחן המוזהבות שממוקמות בין הסועדים. כלי בישול מנחושת תלויים סביב המטבח הפתוח שמאחורי הבר, ומגבות עבודה מעטרות את צלחות הסועדים. בדומה למחניודה המקורית, הטבחים נמצאים באינטראקציה מתמדת עם הלקוחות, והסועדים על הבר נהנים מהרעש והצלצולים של מטבח פעיל.

המארחת הנחמדה הושיבה אותנו באחד השולחנות בחלק האחורי של המסעדה, אבל מתוך היכרות עם מסעדותיו של גרניט, העדפנו לעבור לבר ונעננו בחיוב. כך קבלנו מקום בשורה הראשונה מול המטבח, בדיוק מול עמדת הצ'קר, שבאותו אחר הצהריים מילא אותה גרניט בעצמו. המלצרית המליצה לנו להזמין מנות לחלוקה, מתוך רצון להפתיע ולערער את הזוג הבריטי המעונב שמולה, אך אנחנו שמרנו על הפאסון ועל האנגלית הצחה, ושמענו להמלצתה. זה הזמן להגיד שהשירות במסעדה היה טוב, אך עקב הצפיפות במטבח, לא הייתה למלצרית גישה נוחה לבר, ולכן לא הבחינה בנו כשבקשנו להזמין, לשלם או מזלג.

לא חריפה מספיק. ברוסקטה מפנקת (צילום: עכבר העיר)

לאחר עיון בתפריט החלטנו לדגום כמה nishnushim (האנגלית במקור), בינהם אויסטרים עם לימון, כוסברה ושמן אריסה – שהיו טעימים, מלבד טעם האריסה המשתלט; קובנה תימנית אוורירית ונימוחה מטבלי טחינה וקרם עגבניות טעימים מאד; ומנה קטנה של הפולנטה המפורסמת בתוך צנצנת. על חשבון הבית גם קיבלנו ברוסקטה עם מטבוחה וסרדינים כבושים. הברוסקטה עצמה נשארה זמן רב מדי בתנור וטעמה היה שרוף, והמטבוחה שהונחה עליה בנדיבות לא הייתה חריפה כלל. חשבנו שאולי מתוך התחשבות בחך הבריטי העדין, אך מסתבר שהוא אינו עדין כלל, כי גם המנות האחרות היו בהחלט חריפות. מתוך אלו, הכוכבת האמיתית הייתה הפולנטה העשירה, בעלת טעם חזק של פטריות ושמן כמהין, שאפילו עם ההגשה המפונפנת הצליחה להיות המנה הטובה ביותר בארוחה. מקום שני הייתה מנה מפתיעה שזכינו לטעום ממנה רק משום שפאפי האדיב, הטבח הוותיק ממחניודה הירושלמית שעבד ממולנו, הבחין בהתעניינותנו, והגיש לנו כמה פרוסות של בטן סלמון מטוגנת. פרוסות הדג השמנמנות היו תענוג פשוט ומושחת.

עם טוייסט על אריסה. אויסטרים (צילום: עכבר העיר)

מושלמת. קובנה, הגרסה הלונדונית (צילום: עכבר העיר)

המשכנו בסלט תמנון חריף עם עלי מלוחייה, גרגרי חומוס, תרד ויוגורט והרבה הרבה לימון. המנה הייתה כל כך חמוצה, שלא הצלחנו לטעום שום טעם אחר. לצערנו כן הבחנו בכך שהתמנון עצמו היה יבש מדי, מה שהשלים את התמונה למנה מאכזבת מאד, במיוחד לאור חיבתנו לתמנונים. הפריקסה לעומת זאת הייתה מנה טובה ומאוזנת. הסנדוויץ' הקטן מלחם מטוגן מולא בפרוסות דניס נאות במקום טונה, ובמקום ביצה קשה נחה לה ביצת שליו (כמובן בשביל התחכום) ושאר מרכיבים טוניסאיים מוכרים. הכל בו היה טעים, והמעטפת הבצקית, הקריסיפית והשמנונית במידה העלו בנו געגועים. זוהי מנה, שעל אף שכיחותה בארץ, אפשר להגיש בגאון גם כאן ולהרגיש שדרוג משמעותי. הזמנו גם בטן חזיר בטאג'ין עם ראס-אל-חנות, פירות יבשים ו"קוסקוס ישראלי", הכינוי האקזוטי לפתיתים. כן, פתיתים. המנה הייתה נחמדה ולא יותר, ודווקא יש לי חיבה עזה לפתיתים. לקינוח החלטנו לוותר על המנות ה"אותנטיות" (גלידת טחינה, מלבי, בסבוסה) והלכנו על החבר יקר וותיק – שוקולד. עוגת שוקולד קטנה ומרוכזת עם אורז תפוח, קולי רימונים, טוויל קקאו ושטרויזל שקדים סיפקה את הסחורה בדיוק רב.

המנה החלשה. תמנון בסלט חריף (צילום: עכבר העיר)

קלאסי וטוב. עוגת שוקולד (צילום: עכבר העיר)

אין ספק שפתיחתה של פאלומר היא צעד אמיץ של קבוצת מחניודה הירושלמית. יותר מכך, היא כנראה השקעה כלכלית נבונה. המסעדה פתוחה כחודש, ועל אף שרצוי שתשתפר בתחום השירות ובדיוק המנות, היא מלאה כמעט עד אפס מקום בחודש הקרוב. אני משער שהסיבה לכך היא האווירה והסגנון הצבעוני שהיא מציעה לקהל הלונדוני, שגם אם אינו ייחודי בעיר הזאת, בטח שאינו שכיח. במובן הזה, מנת בטן החזיר מייצגת נאמנה את מסעדת פאלומר בכללותה: היא טובה, והיא תעשה הרבה יותר רושם על הבריטים מאשר על זוג ישראלים שעוד לא הספיקו להתגעגע למסעדות שוק הישראליות.

*#