${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויקי כריסטינה: אכזבה בטאפאס בר האופנתי

מתחם התחנה הנובורישי בתל אביב הוא כל מה שקטלוניה היא לא. גם מסעדת ויקי כריסטינה. צבי גילת יצא לחפש עליצות, גירוי של טעמים, מוזיקה ואווירה סקסית ומצא את עצמו מתנמנם

תגובות

מתנצל, לא יודע איפה לקבור את עצמי – עדיין לא הייתי בברצלונה. כן. להגנתי אומר שהייתי בכמה ערים ספרדיות אחרות, ראיתי את הסרט הבינוני של וודי אלן "ויקי כריסטינה ברצלונה" ודגמתי כמה טאפאס ברים, כך שיש לי מושג על אודות מה שטאפאס בר אמור להציע; אני לא מצפה למצוא כאן שורה של ירכי חזיר מעושנות תלויות מהתקרה, אבל בוודאי מצפה למצוא עליצות, גירוי  של בלוטות הטעם, מוזיקה ואווירה סקסית - התמהיל הזה שאמור לגרום לך להרגיש כמו יין מבעבע או לפחות כמו קנקן סנגרייה.

אומרים לי שהמקום החם כעת בתחום הוא מתחם התחנה בדרום נווה צדק. דא עקא, שהמתחם הזה כל כך מעוצב, כל כך תיירותי, עד שיש לך מין תחושה נובורישית עלובה כשאתה מנסה להיות שמח כמו שאר כל המוכרחים־להיות־שמייח שממלאים את האזור. המארחת של ויקי כריסטינה רועדת תחת פטריית הגז שבכניסה, חושפת שיניים צחורות בחיוך רחב ושואלת "הזמנתם מקום?". למה שנזמין? שהרי המקום הענק חצי ריק, אבל היא סוקרת את המרחב, זורקת אותנו אל אחד השולחנות הענקיים הצדדיים, ומתפלאת, כנראה, שאיננו מוצאים די מילות תודה להודות לה על האושר שהטילה בחיקנו, משל היתה אראלה ממפעל הפיס.

המקום נאה – עץ פיקוס ענק בחצר המרוצפת, שולחנות מוזאיקה, ספסלים בעיצוב אה לה גאודי. פה ושם באמת יושבים שלושה־ארבעה אנשים בפינה כלשהי, לוגמים סנגרייה ועושים קולות של מבסוטים. אילו היו מסבים  שניים־שלושה זוגות מקריים אל שולחננו הענק, ודאי היינו פוצחים בשיחה ונעשים לידידי נפש, אבל בשלב זה אנחנו לבד. לא מארחת ולא מלצרית. רק אנחנו והתפריטים. הללו מציעים מגוון של מנות בכמה קטגוריות: אנסלדה (בינינו, סלטים), מריסקוס או פסקדוס (בינינו, דגים ופירות ים) וקרנה (בינינו,  בשרים). בינינו? אני צריך ללכת אל המארחת ולדרוש ממנה במפגיע שתשלח מישהו לקבל הזמנה.

מגיעה מישהי אחרת ומבטיחה לשלוח אלינו מיד קנקן סנגרייה קטן לגברת (42 שקל) ערק עלית לאדון הספרדי (19 שקל), ואם אפשר גם  פטאטס בראבס (תפוחי אדמה מטוגנים קלות ברוטב עגבניות, 16 שקל), סביצ'ה דה סיטרון קון טומטיטוס (טומטיטוס, אתם יודעים, זה עגבניות, סיטרון זה תפוז, והסביצ'ה סביצ'קה, 26 שקל), וכן סולסיצ'ה קון סלסה דה אסבפינקה או גרנבצ'ה (נקניקיית בקר עם גרגירי חומוס ותרד. לא יודע אם הגרנבצ'ה זה תרד או חומוס, 39 שקל).

המנות הגיעו זו אחר זו, כל אחת בנפרד, כל אחת נישאת על ידי מלצר אחר. אלה הניחו אותה במהירות מדהימה על השולחן וחמקו מיד בחזרה למטבח בלי להחליף עמנו מילה. הפטאטס באו מעוטרים במיונז. ככה הספרדים אוהבים את זה, כנראה; הסביצ'ה – ארבעה נתחים עבים למדי של דג ים שאת שמו לא הואילו לגלות לנו - היתה בינונית למדי; הסולסיצ'ה, לטעמי, היתה מצוינת. דחוסה, ועם זאת עסיסית למדי.

אולי משום שהרגישו בבדידותנו, זכינו אחר כך לשלושה ביקורים חפוזים ונפרדים של מלצרי המנות - כל אחד שאל אותנו בתורו אם טעים לנו, לכל אחד מהם השבנו "לא רע" וכל אחד מהם לקח את המחמאה הבינונית הזו איתו כשהוא ממלמל לעומתנו "יופי". למרות חזותם הסטודנטיאלית, עלתה בי המחשבה שאולי אינם מבינים עברית, והרגע ייבאו אותם לכאן יחד עם התפריט, מקטלוניה. גם המארחת באה לבקר. שאלה אם טעים לנו. אמרתי "ככה", שאלה "למה?", הצבעתי על הסביצ'קה. היא שאלה  אם נרצה שיחליפו לנו אותה במנה אחרת. אמרנו שלא, המנה די בסדר.

עוד כשעה התענגנו על המוזיקה הספרדית שברקע, על האסתטיקה החביבה, על הסנגרייה, ומכיוון שהמקום לא מצטיין בקשר עין הדוק, הייתי צריך לפנות שוב אל האחראית כדי לדווח לה שאפשר להגיש לנו חשבון. זה קרה מהר, ולהפתעתי, בלי אומר ודברים, לא חייבו אותנו על הסביצ'ה. בהחלט נקודה מפתיעה לטובתן של ויקי וכריסטינה. הן כנראה בכל זאת מפוקסות על מה שקורה מסביב.

» ויקי כריסטינה - מתחם התחנה. טל' 9425201־057. פתוח: כל השבוע 12:00 עד לקוח אחרון.

*#