טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מזנון הפיתות של אייל שני: בין בדיחה לגאונות

מזנון הפיתות החדש של אייל שני בנוי בדמותו: הוא מפוזר, מרגיש לעיתים כמו בדיחה על חשבונך, מפתיע וחושב גבוהות על עצמו. ועדיין, רוב הזמן החינניות עובדת

תגובות

כמו ראמן ביפן או פיצה באיטליה, פיתה היא מאכל הרחוב האהוב ביותר על הישראלים. ואם אנחנו כרוכים אחריה, למה לא למנף את הפוטנציאל ולהרחיב את הרפרטואר? ככה כנראה חושבים אייל שני ושותפיו, שפתחו בשבוע שעבר את מזנון - המקום לאוכל רחוב, מהיר בתיאוריה ולאו דווקא זול. הכוונה, כך נראה, היא ליצור מנות זריזות להכנה והגשה שמורכבות מחומרי גלם טריים, טובים ופשוטים, והתוצאה?

יום חמישי בערב והמקום, שבו בר ישיבה קטן וכמה שולחנות קטנים על המדרכה, מתפקע מעומס של המוני האנשים שבאו לטעום ולראות על מה המהומה. בתוך הבר, שמתפקד כדלפק הזמנות ומטבח – כאוס. קשה להכריע אם הוא מכוון או לא.

ההזמנות נלקחות ונשלחות לטבח האחראי על ניתובן למטבח. מאחור מכינים את הסטייק אנד אגז, את השפונדרה ואת תפוחי האדמה. מקדימה חותכים את הירקות וממלאים את הפיתות. יש כנראה מתכון קבוע לכל מנת פיתה: חלקן מתוגברות בטחינה, אחרות בשמנת, סוג אחד מגיע עם חריף ואחר רק עם עגבניה. אם מצליחים, אפשר להגיד לטבחים מה התוספות המועדפות עליכם. כשממש עמוס, זו משימה מאוד קשה.

התהייה שעולה מהישיבה במקום היא האם יש פה סתירה בין המקום הזה לאג'נדה שאייל שני מייצג - אוכל עם נשמה שנעשה תוך הקפדה על הפרטים הכי קטנים. אוכל שאסור להאיץ בו.

לא כולם יבינו את המקום גם אם הוא טעים. המזנון השבוע (צילום: אושרת יקותיאל)

האוכל יגיע כשהוא יגיע אין לי בעיה להבין שאוכל בפיתה יכול להיות לא פחות ממעולה. בבית, כשאני רעבה ורוצה משהו זריז וטעים, אני מכינה חביתה בפיתה עם טחינה, לפי מתכון מושלם של אייל שני, שהופיע לפני שנים במוסף הארץ, עם עגבנייה ופלפל חריף ואם מתחשק לי להשקיע גם כמה עלי כוסברה. התוצאה תמיד מענגת ומזכירה כמה ההנאה הצרופה הזו פשוטה וזמינה

לכן כששמעתי על המקום החדש הזה, שכולו על טהרת הפיתה וקסמיו של שני, קצת התרגשתי. גם השמועות על פיתה ב- 50 שקלים לא הרתיעו אותי. הרי גם באברקסס צפון מגישים שרימפס בפיתה שמחירה 68 שקלים וזו מנה מצויינת. אלא שכאן מדובר במעין "אייל שני אקספרס" והשאלה היא אם אפשר לתרגם את האיכות למשהו זריז ועממי יותר וכמובן – אם איכות זו שווה את המחיר?

טעמנו ארבע פיתות. טעמה של פיתה עם שפונדרה וטחינה הזכיר קצת צ'ולנט בפיתה. הבשר היה טעים, אבל הפיתה כמכלול הייתה מעט כבדה וחסרה ניצוץ. בדלפק היו מבחר תוספות: שמנת, עגבניות טריות מרוסקות, פלפלים חריפים וטחינה שאפשר להוסיף לפיתות, כפי שאכן עשינו. אבל כשמקבלים פיתה ב-35 שקלים ועוד מחכים לה די הרבה זמן, נחמד יותר לקבל אותה אחרי שעשו את עבודת הניסוי וטעייה הזו עבורנו הגישו לנו אותה כשהיא כבר מורכבת ומעניינת מבחינת הטעמים. מגישים בחגיגיות זנב פיתה עם שוקולד השחר. מזנון (צילום: קרן גורפינקל)

הזמנו גם "פיתה עם חלקים אינטימיים ששפים אוהבים" חשבנו שמדובר בחלקים פנימיים, מעין מעורב. מה שקיבלנו היה משהו דומה לפיתה עם השפונדרה ונדמה לי שמדובר היה בכלל בפיתה עם בשר צוואר, שגם מוגשת במקום. לא הצלחנו להבין היכן נפלה הטעות, אצלנו או אצלם ואם אכן קיבלנו פעמיים את אותה המנה, או שהחלקים האינטימיים פשוט היו ביישנים במיוחד.

בעודנו יושבים על הבר ומחכים לפיתה השלישית, צפינו בטבח מכין משהו שנראה לנו מפתה – פיתה עם תערובת שזה עתה הוכנה, של ביצה קשה, שמנת חמוצה, וירקות קצוצים. מסתבר שזו "פיתה מה שיש". הזמנו גם אחת כזו והיא היתה מוצלחת יותר מקודמותיה וללא ספק טעימה. אם כי גם היא חסרה פלפל חריף ובצל, שנכללו בה בכמות לא מספקת.

חיכינו עדיין לפיתה השלישית שהזמנו כבר בהתחלה – פיתה עם תפוח אדמה. התרשמנו שההזמנה איכשהו הלכה לאיבוד. לא מפתיע בהתחשב בבלגן. מצפייה הסתבר שהטבחים, או מי שעומד מאחוריהם, לא רוצים לעשות לעצמם חיים קלים ובמקום שיסיימו עם הזמנה אחת ואז יעברו לאחרת, הם מכינים הרבה הזמנות במקביל. מה שנובע ממגבלות של מטבח ומזמני הכנה שונים. זה נכון מבחינת הטריות אבל בפועל, מה שנוצר הוא תור של אנשים רעבים, שנאלצים לצפות בחבריהם אוכלים בעודם מחכים למנה שלהם.

במובן הזה, המקום נאמן מאוד גם למה שקורה בסלון ובצפון אברקסס בדמות "האוכל יגיע כשהוא יגיע", בלי כוונה להתחשב ברצון הלקוח. מצד שני, הם גם לא מקלים על עצמם מבחינת ההכנה, כי שום דבר לא מוכן מראש. את כל הירקות קוצצים במקום ממש לפני שהם נכנסים לפיתה, תפוח האדמה נכנס לתנור ברגע ההזמנה ואפילו את רסק העגבניות הטריות מכינים בבר, מול עיני הלקוחות.

ההמצאה החדשה: פיתת תפוח אדמה ההמתנה לפיתה עם תפוח האדמה התגלתה כשווה, היות וזו היתה המנה הטעימה ביותר. מדובר על תפוח אדמה שלם שנאפה בתנור בחום גבוה עד שקליפתו הפכה שחומה ופריכה ותוכו הפך רך ומלא טעם של מדורה. תפוח האדמה נחצה ובשרו מרוקן בעזרת כפית. לכך מוסיפים הרבה שמן זית ומלח ויחד עם שמנת חמוצה נוצרת פיתה מוצלחת במיוחד, כזו שחושפת את כישרונו האמיתי והייחודי של שני. אז נכון שבסך הכל מדובר בתפוח אדמה בפיתה, אבל אף אחד לא חשב על זה קודם, לפחות עד כמה שידוע לי, ואף אחד לא מבצע את זה באותה פשטות גאונית.

חבל רק שלא כל המנות מבוצעות באותה דייקנות ותשומת לב. אפשר לשער שבשעות שבהן המקום לא עמוס, אם יש כאלה, דברים נעשים ביתר נחת ואולי גם טעמם שונה. היות ולא מדובר בקומפוזיציות מורכבות במיוחד, הן נשענות בעיקר על רגישות הביצוע.

אנשים רבים לא יבינו את המקום הזה, גם אם יהיה להם טעים. קערות עמוסות עגבניות טריות, כרוביות שלמות אפויות על המדפים – לא לכולם זה מסתדר עם אוכל שאוכלים בעמידה. גם המחירים יעוררו סלידה אצל לא מעט. פיתה עם נתח קצבים ב- 44 שקלים זה לא זול, וגם 25 שקלים לפיתה עם ביצים, בלי הסטייק, הוא לא מחיר מובן מאליו.

אבל מה שסביר להניח יקומם אנשים יותר מהכל הן "השורות"; החלקים העליונים של הפיתה, אלה שחותכים שרוצים למלא אותה, שמוצעים כאן עם כמה מילויים, כולל עם שוקולד השחר ובננות, במחיר 13 שקלים. גם אנחנו אכלנו לקינוח שורה אחת כזו. היה טעים מאוד, על אף סלידתי העקרונית משוקולד השחר.

בהחלט קשה שלא לחשוב לרגעים שאולי מישהו יושב שם מאחורי הקירות, מתבונן בנעשה דרך מצלמות נסתרות וצוחק לעצמו "לא מאמין, אבל זה אשכרה עובד". אבל ברגעים אחרים, ואולי הודות לחן שבו נעשים הדברים, קשה שלא להאמין לכנות שמאחורי כל זה ואפילו להנות, גם אם הביצוע מעט מרושל.

החשבון (עבור 3 אנשים): שפונדרה לוהטת: 35 שקליםפיתה עם צוואר: 35 שקליםפיתה תפוח אדמה: 23 שקליםפיתה עם מה שיש: 22 שקליםשורה שוקולד ובננות: 13 שקלים2 בירה היינקן חבית: 36 שקליםמים מינרלים: 8 שקליםסה"כ: 172 שקלים

» מזנון, אבן גבירול 21 תל אביב

*#