${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מונטיפיורי 7: סתם, כי בא לי לבשל

כשהשירות לא קיים, האווירה היא בכאילו, האוכל סתמי והכל מתכנס לארוחה חסרת אופי, אושרת יקותיאל חייבת לתהות: למה לפתוח עוד מסעדת שוק?

תגובות

לפעמים אני תוהה מה גורם לאנשים לפתוח מסעדה. כלקוחה, אם השאלה הזו עולה, נראה לי שמשהו שם לא עובד. לעיתים ברור מאוד שזה רצון להרשים קולינרית – לחדש, לרגש, להפגין יכולת טכנית יוצאת דופן. פעמים אחרות ניכר שהכוונה היא ליצור מקום שירוויח הרבה כסף, ויש גם אנשים שפשוט אוהבים לארח ורוצים ליצור עבור עצמם והלקוחות מקום שכיף לבלות בו. כל הסיבות האלה לגיטימיות לגמרי, כל עוד קיימת אמונה שיש את היכולת לעשות את העבודה טוב לפחות כמו אחרים, אם לא הרבה יותר טוב מהם. הדרך היחידה לגבות את השאיפות, היא כידוע מעשים, ובמיוחד בתל אביב - עיר קטנה שמתנהגת כמו גדולה ומשאירה מעט מאוד מקום לטעויות. במונטיפיורי 7, אחת מ"מסעדות השוק" הטריות ביותר כרגע, לא נראה שהשכילו להבין זאת. על הטרנד השחוק של מסעדות שוק אין לי מה להוסיף, נכתב על זה מספיק. חוץ מזה, גם מסעדה לא מקורית במיוחד עשויה להיות טובה. לא חייבים להמציא את הגלגל, רק לדעת מה עושים ומה המטרה. חלל המסעדה יפה ומלא פוטנציאל, אבל הוא גדול. קשה הרבה יותר לעשות משהו מוצלח עם חלל גדול וליצור את האוירה הנכונה, כפי שתפריט גדול מדי עלול לבלבל את הלקוחות וליצור חוסר קוהרנטיות. לצערי זה מה שקרה. התפריט מחולק לכמה מחלקות כגון "מהמדף" “מהמעדנייה" או "מהדייגים" – כל אחת מהן די עמוסה, במנות ובמילים. ואם זה לא מספיק, יש גם ספיישלים. ישבנו על הבר הגדול הממוקם במרכז החלל וקיוויני לקבל איזושהי הנחיה או סימן מהברמנית באשר לדרך שכדאי ללכת בה. היא מצידה לא התעניינה בנו במיוחד, הביעה ולכן קפצנו למים לבדנו בזהירות אופטימית. המלצרית לא הפגינה כל עניין. מונטיפיורי 7 (צילום: יח"צ)מה אכלנו:התחלנו עם כמה דברים מ"המעדנייה" ו"מהדייגים". "סינטה כבושה בשבעה תבלינים" היתה בעיקר מלוחה. לא הורגשו תבלינים או שום ניואנסים אחרים שיהפכו אותה למהנה או מיוחדת. "סלק מוחמץ עם גבינת טום ופטרוזיליה" לא התגלה כמוצלח יותר; פרט לכמה פרוסות דקות מדי ובלתי מורגשות של גבינת טום, מדובר היה בסלק מוחמץ סטנדרטי ובלתי מרגש. ברור אמנם שהמנות הקטנות האלה לא אמורות לשאת איזו בשורה קולינרית יוצאת דופן אלא להוות פתיח קליל ופשוט לארוחה. יחד עם זאת, גם "חצ'פורי צרובה בשמן זית ועלי אורגנו", אפשר להכין ולהגיש בצורה יותר אלגנטית. מאפה הגבינה הגרוזיני הזה יכול להיות מענג למדי, אבל בגרסה הזו היה יבש ומשעמם. המנה המוצלחת ביותר בסבב הזה ושל הערב בכלל, היתה "כל מיני פיצוחי ים עם סלסה חריפה רצח ויוגורט". ולתרגום – מעין פריטו מיסטו: קלמארי, שרימפס ודגים קטנים מקומחים ומטוגנים, מוגשים בצד עם סלסה חריפה (לא רצח, רק חריפה) וטעימה ורוטב יוגורט חביב. בהחלט מנה מוצלחת ועשויה היטב. המנה הוגשה עם פרוסות לימון מטוגנות – רעיון נחמד, אבל אם הייתי מצליחה לתפוס את תשומת לבה של הברמנית, הייתי מבקשת גם לימון טרי.הפסקה מתודית בשביל לחשוב מה הלאה, והמשכנו. היות שהיינו ארבעה אנשים מאוד רעבים עדיין, החלטנו לקבל את המלצת הברמנית ולהזמין את המנה "המושחתת" ממחלקת "הקצב" שבתפריט. מדובר בתערובת של בשרים המוגשים על מחבת גריל לוהטת, הכוללת, לפחות לפי התפריט פיקאניה (חלק קרוב לשייטל אהוב במיוחד על ידי דרום אמריקאים), שייטל, שקדי עגל, נתח קצבים, נקניקיות מרגז ובסלה בהדונס – שמסתבר שזו מעין סלסת צ'ימיצ'ורי. רק משהגיעה המנה לשולחן, יידעו אותנו שהנקניקיות חסרות אבל שבמקום קיבלנו פילה, “שזה הרבה יותר טוב" – למי שלא יודע. כיוון שלא שאלו אותנו מה מידת העשיה המועדפת עלינו, הבשר הגיע כשהוא עשוי פחות או יותר לדרגת מדיום, אך כעבור כמה דקות של שהייה על הגריל החם, כבר איבד מחיוניתו ובהתאמה ירדה מידת ההנאה שלנו ממנו. בסך הכל הבשר היה באיכות סבירה, אבל כל הרעיון מאחורי המנה ואופן הגשתה עוררו זכרונות לא נעימים ממסעדות חצי מפוקפקות בשנות ה-90. בדיעבד, זו היתה טעות שלנו להזמין כזו מנה, אם כי חשוב לציין שמדובר במנה גדולה ונדיבה ביחס למחירה. לצדה של המנה הזמנו גם סלט תפוחי אדמה במיונז, וסלט עגבניות עם בצל סגול, פלפל חריף, צנון, זיתים וגבינת ברינזה. בעוד שסלט העגבניות היה חביב, טעמו של סלט תפוחי האדמה דמה לגרסתו החיוורת בסכל סופרמרקט שכונתי, נטול כל חן, גם לא חן מהסוג הנוסטלגי, ואפילו לא מתובל כראוי. זכרונות עכורים משנות ה-90. מונטיפיורי 7 (צילום: שי בן אפרים)אחרי הפסקה מאוד ארוכה הפעם, שבה חיכינו שיפנו לנו את השולחן ויציעו לנו קינוח, זכינו לקבל גם שני קינוחים: “סוכריית שוקולד עם דובדבני אמרנה וברס פיסטוקים" ו"פאי אפרסקים". פאי האפרסקים התגלה באופן לא מפתיע כטארט אפרסקים, אבל על אף מתיקותו המעט מוגזמת, היה טעים. סוכריית השוקולד היא גוש שוקולד שמגיע בתוך נייר, שבתוכו דובדבני אמרנה ומעין שכבת קרמל עם פיסטוקים. מתוק, לא מזיק אבל חסר עניין. שירות ואוירה: השירות היה כמעט בלתי קיים. כשהגענו וחיכינו לחברים נוספים לא הוצעה לנו שתיה, לא היה נסיון להסביר לנו על המקום או התפריט, לא ערכו את השולחן בזמן וגם לא פינו את הצלחות עד שנאצלנו לבקש, ולא קיבלנו מים אלא אחרי שביקשנו כמה פעמים. אפילו כשהברמנית שפכה בטעות (קורה) כחמישית מבקבוק היין שלנו, לא זכינו לשום התנצלות או התייחסות לעניין. באופן כללי התחושה היתה שמאוד מזלזלים בלקוחות, או שפשוט לא יודעים מה הכוונה בלנהל מסעדה ולתת שירות. גם המנהל שהסתובב במסעדה לאורך כל הערב לא השכיל לשים לב לליקויים כה בולטים בשירות. על האוירה, לעומת זאת, נראה שדווקא נותנים את הדעת, כיאה לאופנה הנוכחית; מוסיקה רועשת, כפיים, אפילו צ'ייסרים. חבל שזה ממש לא עובד כשהלקוחות לא מספיק מרוצים. בעוד שאפשר להתווכח אם האוירה "השמחה" והקולנית הזו מהנה אי פעם (עניין של טעם בסופו של דבר), הרי שאם היא באה על חשבון כל השאר ומרגישה בעצמה לא "אותנטית" – העדר המקצועיות בא עוד יותר לידי ביטוי. המנה המוצלחת ביותר בסבב. פיצוחי ים של מונטיפיורי 7 (צילום: שי בן אפרים)יין: גם מתפריט היין ניכר כי המקום לא לוקח את עצמן או את הלקוחות יותר מדי ברצינות. הבשורה הטובה עבור הרבה אנשים היא שניתן לשתות כאן יינות זולים, לא דבר רע לכשעצמו. אך הבעיה כאן היא לא בתמחור אלא בבחירת חומר הגלם: נראה כי הכוונה העיקרית מאחורי התפריט היא למכור הרבה, גם על חשבון האיכות והמבחר. בסופו של דבר, מרבית היינות בתפריט לא עומדים בסטנדרט של מסעדה, אלא מתאימים יותר לבר שכונתי. בשורה התחתונה: המסעדה מרגישה כמו ניסיון נחפז להיות הרבה דברים אבל לא מצליחה בפועל להיות שום דבר מובחן או מוצלח. התפריט גדול מדי ונטול אמירה, השירות בלתי מורגש והאוירה לא מצליחה לחפות על הפגמים. המחירים אמנם לא אמוד גבוהים – אבל גם התמורה בהתאם, ולכן בסופו של דבר, קשה לצאת מרוצה. האווירה ה"שמחה" לא מכסה על הפגמים. מונטיפיורי 7 (צילום: יח"צ)החשבון, עבור ארבעה אנשים:סלק מוחמץ – 21 שקליםגבינת חצ'פורי – 28 שקליםסינטה כבושה – 25 שקליםפיצוחי ים – 63 שקליםסלט עגבניות – 32 שקליםתפו"א במיונז – 9 שקליםהמנה המושחתת – 169 שקליםסוכריית שוקולד – 32 שקליםטארט אפרסקים – 32 שקליםסודה – 11 שקליםבקבוק שרדונה ברבדו – 130 שקליםדמי חליצה )על בקבוק נוסף מהבית( - 35 שקלים2 גולדסטאר שליש – 38 שקליםסה"כ: 625 שקליםמונטיפיורי 7 - מונטיפיורי 7, פינת רחוב הרצל, תל אביב

*#