אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוקח 73: הכל יקר והלקוח מיותר

כשהמנה העיקרית עולה 165 שקלים, אפשר לצפות לחוויה יוקרתית ואיכותית. אבל בתום ארוחה בינונית, אווירה עייפה ואכזבה כללית, אושרת יקותיאל רוצה שלמישהו יהיה אכפת

תגובות

מעטות הפעמים שבהן אני יוצאת ממסעדה כעוסה. הרי בסופו של דבר, ויסלחו לי הרציניים ממני - מדובר רק באוכל. יש מספיק דברים בחיים שיכולים ולעיתים אפילו רצוי שירגיזו אותנו, אבל אוכל או בילוי במסעדה לא אמורים להיות אחד מהם. אבל כשחזרתי בשבוע שעבר מארוחה ברוקח 73, מסעדתו של השף אייל לביא, שכחתי לרגע את המנטרה הזו. ראשית, משום ששילמתי הרבה מאוד כסף על ארוחה לא טובה. שנית, וזה אולי חשוב עוד יותר – משום לא נראה שלאף אחד אכפת היה מהתחושה שלי.המסעדה שוכנת בלבם של מגרשי הטניס שבשדרות רוקח. מיקום קצת מוזר, בלשון המעטה, אבל היות שטורניר ווימבלדון המותח מתקיים ממש בימים אלה, הרגשתי חלק מהאווירה. הושבנו ליד החלון, כך שיכולנו להשקיף על שחקני הטניס החובבים מוציאים את האגרסיות על המגרש. אנחנו מצדנו פינטזנו על איזה כוס (או קנקן) פימס בריטי משובח, אבל הסתפקנו במים לעת עתה.האוכל ברוקח 73 הוא אוכל צרפתי-פרובנסלי, ים תיכוני. ברור שאין כאן נסיונות להמציא את הגלגל, שזה בסדר גמור, בתנאי שרוצים להעמיד את האוכל בסטנדרטים גבוהים וראויים. אומרים על אייל לביא שהוא אחד האנשים הכי נחמדים בתעשיה. אני מאמינה לזה. אומרים גם שהוא יודע לבשל. גם לזה, אני מאמינה - הרי אכלתי לא פעם בפסטיס, מסעדתו הקודמת בשדרות רוטשילד - אבל הערב הזה לא שימש כהוכחה. הבעיה עם האוכל ברוקח לא היתה במיומנות, כי אם במגע, בגישה ובנשמה. נכון יותר - בהעדר כל אלה. גם המנה המוצלחת ביותר לא היתה מופת. בויאבז של רוקח 73 (צילום: דניאל לילה)מה אכלנו:היינו שלושה, אבל החלטנו להסתפק בשתי מנות ראשונות; טרטר פילה עגל, וסלט עגבניות ומוצרלה. הסלט נבחר משום שרצינו משהו קל, שמסתדר עם כל המנות המתובלות והרציניות שעוד עמדנו לאכול. מבחינה זו, הוא עשה את העבודה. אמנם הייתי מצפה ממסעדה שמתיימרת על פי מחיריה להיות ברמה גבוהה מאוד, להגיש מוצרלה איכותית יותר או לפחות פחות קרה, אבל ייתכן שציפיותי גבוהות מדי. מטרטר עגל, לעומת זאת, אפשר כבר לקוות ליותר, אבל כגודל הציפיות גודל האכזבה. הטרטר לא נחתך מספיק גס, ונדמה היה כאילו בכלל לא נקצץ ביד. משום כך, מרקמו היה עיסתי ובלתי נעים. הוא תובל ביותר מדי צ'ילי ויחד עם זאת היה חסר בו מלח. גם סלט הצנוניות ששולב לא תרם לרעננותו. למנות עיקריות היינו חייבים להזמין את הבויאבז המפורסם של לביא. זו אכן היתה המנה המוצלחת ביותר של הערב. המרק עצמו היה סמיך, עשיר ומורכב בטעמים, מעט פיקנטי והורגשו בו היטב הפסטיס והזעפרן. הדגים ופירות הים שכלל – שרימפס, קלמארי, מולים וסרטן היו טובים אם כי מבושלים מעט יותר מדי. למרות שנהנינו מהמנה, היא לא היתה מרגשת מספיק, לא מופתית, וחסרה את החיוניות שתאפשר לנו לחלום לרגע שאנחנו בדרום צרפת. הזמנו עוד מנה מיוחדת לאותו ערב – פילה פרידה על מצע של טליאטלה ביתי, עם ארטישוק וזיתים. מדובר במנה מאוד גדולה, בדומה אגב לרב המנות שקיבלנו, אך גם שערורייתית בתמחור שלה. אני בטוחה שהמלצרית ציינה את המחיר ולכן זו לא אשמתה, אבל הייתי מציינת במקומה שהמנות מאוד גדולות, או במקום המסעדה – פשוט מקטינה אותן. יש משהו לא אלגנטי ומאוד לא מעורר תאבון בצלחות כה עמוסות, במיוחד כשמדובר בטעמים עם כל כך הרבה נוכחות ועם כמויות בלתי מאופקות של מלח. המנה הזו הלכה לאיבוד בתוך עצמה, ונעדרה כל עידון. פילה הפרידה נצרב יתר על המידה, ואילו הפסטה עצמה היתה כאמור מלוחה מדי ונטולת חיות. גם שרימפ הקריסטל הבודד שנח באופן מעט מגושם ותלוש על הפרידה המסכנה לא הציל אותה.עיסתי ובלתי נעים. טרטר עגל של רוקח 73 (צילום: דניאל לילה)המנה השלישית שבחרנו היתה "ריזוטו פירות ים מילנז בציר דגים, לימון וזעפרן". אם הבויאבז כמעט הציל את הערב, הרי שהריזוטו רמס אותו סופית. הריזוטו המילנזי (בגלל הזעפרן אני מניחה) לא דמה לריזוטו שהיו גאים להגישו בבירת האופנה האיטלקית. הוא היה צמיגי, כבד, הכיל יותר מדי חמאה, יותר מדי פרמזן ונעדר לימון לחלוטין. אך יותר מהכל – הוא היה מלוח, מלוח עד כי התקשינו לאוכלו. צלחותינו פונו ולמרות שנותר המון אוכל על השולחן, אף אחד לא טרח לשאול אם נהננו ממנו, ואם היתה בעיה כלשהי. מבחינתי, אפשר להסביר את זה בכמה אופנים: ייתכן שהמקום רגיל בכך שהסועדים לא מסיימים את המנות משום שהן גדולות כל כך, וייתכן שהמקום רגיל רגילים שהסועדים לא מסיימים את האוכל משום שהוא לא טעים. לחלופין - לאיש לא אכפת. כל סיבה אחרת לא ממש מתקבלת על הדעת, בהתחשב בזה שהמסעדה לא היתה מלאה ולעומת זו נכח בה לפחות מנהל אחד. גם אי אפשר להסביר את זה בכך שאייל לביא לא היה במסעדה באותו ערב (הוא לא היה). יכול להיות שאם הוא היה החוויה היתה אחרת, אבל כלקוחה, זה לא ממש מעניני מי מכין את האוכל או מי אחראי על הניהול – אני באתי להנות.למי אכפת אם הלקוח לא מרוצה? רוקח 73 (צילום: יח"צ)טארט טאטין שאכלנו לקינוח בליווי גלידת וניל היה טעים, והותיר לפחות טעם מתוק בפה, ולא מלוח כמו המנות האחרות. שירות ואוירה: על אף שהמלצרית שלנו היתה חביבה ונעימה, השירות רחוק מלהיות מקצועי. הדבר בא לידי ביטוי כמובן בעיקר בעובדה שיצאנו לא מרוצים מהמסעדה, והעניין נעלם מעיניהם של המלצרים, אבל גם במחוות קטנות יותר כמו מזיגת מים ופינוי השולחן. האווירה תלושה ונטולת קסם, אבל אי אפשר להאשים בזה רק את מיקומה הגיאוגרפי של המסעדה. יש משהו עייף וחסר אופי במקום, שניכר גם בעיצוב ואפילו בתחזוקת השירותים. נדמה שמישהו כבר ויתר כאן מראש. יין: ראשית, הבשורה הטובה היא שיש מי שאחראי על היין במסעדה. הסומליה נוכח במסעדה, ושמח להמליץ על יינות. התפריט עצמו רחב וכולל מבחר יפה מאוד של שמפניות. בשונה מבעבר, יש גם יינות מיובאים אך נשמר איזון טוב בין יינות ישראלים למיובאים ויש כמה בחירות נחמדות בפחות מ-150 שקלים. שתינו אלבריניו מגליסיה שבספרד. היין הארומטי והחמצמץ תאם את האוכל ואף עזר, במקרה הזה, להקל על עושר הטעמים. בשורה התחתונה: אחת הארוחות היקרות והפחות טובות שאכלתי בשנה האחרונה. האוכל כבד, מלוח מאוד ונטול מגע עדין, השירות לא רגיש מספיק ואווירה לא ממש קיימת. התחושה היא שמדובר במסעדה שלא קשובה ללקוחותיה, או שנעדרת יד מכוונת ואוהבת - במטבח ומחוצה לו.רמס סופית את הערב. ריזוטו פירות ים של רוקח 73 (צילום: דניאל לילה)החשבון:סלט מוצרלה – 47 שקליםטרטר פילה עגל – 58 שקליםסלסלת לחמים – 17 שקליםבויאבס – 128 שקליםריזוטו פירות ים – 92 שקליםפילה פרידה – 165 שקליםטארט טאטין – 38 שקליםבקבוק אלבריניו של לגר דה צ'רברה – 145 שקליםסה"כ: 690 שקלים, לא כולל שירותרוקח 73 - שדרות רוקח 73, תל אביב

*#