מה שטוב לארקדי, טוב גם לנו

בין דיוקנאות  של סלבס, פוליטיקאים ואוליגרך אחד, מגישים בסטקיית חצות מעורב ירושלמי מצטיין

יובל בן עמי, עכבר העיר און ליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל בן עמי, עכבר העיר און ליין

אחד התענוגות בחשיפת אורח מחו"ל לנפלאות הארץ היא הפגשתו עם המעורב הירושלמי. "זו מין תערובת של חתיכות עוף, כבדי עוף, לבבות עוף וקורקבנים, והכל מתובל טוב טוב, משהו נהדר!” אם התייר אמריקאי, למשל, תתגלה החלחלה על פניו כבר במילים " כבדי עוף", ובכל אופן, לא משנה מנין בא, שומה שיחקור: "מה זה בדיוק קורקבנים? איזה חלק זה בתרנגולת?” ועל כך תבוא התשובה הכנה: "אין לי מושג.”

   אבל מעורב ירושלמי הוא באמת דבר נהדר. ובבואי לחקור את התחום ברחוב אגריפס הירושלמי, מולדת המאכל, אני מוצא את עצמי ממש קרוע בין שלושה מקורות מהוללים שלו.  ישנה מסעדת "סימה", המפורסמת בקהל הגדול הצובא עליה מאוחר בלילה, מסעדת "סמי" השוכנת ממש מעבר לרחוב בית יעקב והמתברכת בשם ובמראה דומים, ו-”סטיקיית חצות", מטרים ספורים במעלה הגבעה, המבטיחה בשלט אדמדם את "המעורב הירושלמי המקורי". לרגע מתחשק לי לשלב, לקחת חצי מנה מפה, ביס מפה, קורקבן משם. אבל המחשבה על  מספר התרנגולות שיתרמו להילולה כזאת את לבבותיהן מבהילה אותי מעט. אולי, למרות הכול, לא כדאי לערב מעורבים ירושלמיים זה בזה.

הפור נופל על סטיקיית חצות מסיבה אחת: התמונות. אין תענוג גדול מלשבת במקום שתמונות לקוחות מפורסמים מכסים את קירותיו ולמנות כמה מהם מכירים. אני מתיישב בפינה, מול יגאל שילון, טוביה צפיר ומיקי קם ולצד אולמרט הצעיר והזמרת אתי לוי. רק בדיעבד מתברר לי שזהו המקום המכובד ביותר בחלל הרבוע והפשוט. מעל קם, צפיר ושילון מתנוססת תמונתו של אלי אוחנה. התפריט נפתח בפריט מסתורי: “מעורב מכל הסוגים" אני חוקר את המלצר מהם הסוגים והוא פשוט משיב: "זה מעורב ירושלמי, מאוד מומלץ.” עם זה אי אפשר להתווכח, למרות שלאחר שמסרתי את ההזמנה מתיישבים לצידי שני ירושלמים כרסתנים ונהנתנים ומזמינים  תבשיל חזה עוף קצוץ שאינו מופיע בתפריט. המלצר מעיר שהם "יודעים מה זה טוב". ואני חש כתושב בור של השפלה, כמעט תייר אמריקאי.

   "לאט לאט תלמד,” מסביר לי שכני, “קודם כל העיקר הוא שהגעת למקום הנכון. הנה תראה אותו.” הוא מצביע על נקודה בקיר מעלי ואני מגלה בה את ארקדי גאידמק, הישוב בדיוק במקום בו יושב אני. “הוא מבין באוכל והוא בא לכאן".

   אין ספק שגאידמק כבר סעד בכמה מקומות מצויינים. עכשיו נבחן איזו מין חוויה חווה בסטיקיה חצות. הסלטים הכלולים במנה (שמחירה המלא 56 שקלים) מגיעים לשולחן: חמוצים, סלט כרוב, סלט שומר, סלט טורקי, סלט גזר, סחוג ירוק, עמבה ופיתה. כולם בסדר גמור וסלט הגזר אפילו מעניין. יש בו משהו – איזה תבלין כהה ולא אופייני שהמלצר אינו מוכן להסגיר את שמו. המעורב עצמו מתלווה אליהם במהרה, מהביל, מעורר תיאבון ומלווה בצ'יפס שכיף לטבול בעמבה.

זו מנה מתובלת במידה ועשויה במידה המכילה הרבה יותר בשר עוף של ממש מאשר לבבות, כבד וקורקבנים. נשאלת אם כן השאלה: האם בשר העוף הוא העיקר והאברים הפנימיים אכן שוליים? האם לא עבורם באנו לאכול מעורב ירושלמי ולא, נגיד, שניצל? אין מה להגיד, זו שאלה פילוסופית חשובה, אבל אולי היא פילוסופית מדי נוכח מנת הבשר הנדיבה והפשוטה הזאת. ככלות הכול יש רק דבר אחד להתלונן עליו בסטיקיית חצות והוא סלט הירקות המוגש עם המעורב: עייף ולא מרנין.  

אולי הסממן הטוב ביותר לאיכותה של המסעדה הזאת הוא הדבר הקורה לי עם צאתי. מעט משמאל לפתח המסעדה פתוח אל הרחוב דוכן בו מוגשים מטעמיה של סטיקיית חצות בפיתה לעוברים ושבים. אני חולף על פניו, סופג את הריח העולה ממנו ומיד מתמלא בתיאבון מחודש. לא, זו רק אשליה, אין סיכוי שאוכל להכניס לתוכי משהו, אבל הניחוח מעורר מחדש את הדמיון, ובא לי כבר לחזור לירושלים, לבדוק את סימה או את סמי או פשוט לחזור למיקי, לטוביה ולארקדי במקום שעשה לי טוב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ