כנראה האיטלקייה הטובה בעיר

במסעדת פרונטו כל דבר משדר איכות. החל בעיצוב וחומרי הגלם וכלה בשירות, לא פלא שנוני מוזס אוכל שם באופן קבוע

אלון הדר, העיר תל אביב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון הדר, העיר תל אביב

יש כאן דלת, ואתה יכול לעבור דרכה. אף אחד לא יעצור אותך. אבל הרגליים שלך נעצרות במקום. משהו מונע ממך להיכנס פנימה. אולי זה הפונט המהודר של השלט PRONTO - מרובע שמתעגל ומשדר: אני מוסד שמודע לאיכותי; אולי זה המשמש-אפרסק המטושטש, שמקרין סוג של הדר; אולי הידיעה שנוני מוזס אוכל שם באופן קבוע. אתה לא ממש יודע אם הוא באמת אוכל שם, אבל זה סוג של הגדרה עצמית. נוני לא אוכל במסעדה מפוחמת. מקום שבוכים בו.

אתה נזכר בכל מדורי האוכל שפיארו את הבעלים של המסעדה. קולנוען, כתבו, חי שנים באיטליה. קבעו שיש לו ריזוטו פירות ים מיתולוגי. בצבע שחור, בגלל הדיונון. אתה שונא את הכתבות האלו. יודע שהן לא אומרות כלום. אתה נלחץ כשמכתירים לך מלכים. אבל לא רוצה לבקע את זה (אתה לא באמת כזה חתרן), רק להתרחק.

לא מבינים איך לא היית שם. יש מי שכועסים. רק כשמושיטים לך יד רכה שפותחת עבורך את הדלת אתה מרגיש מוכן. לא ביקשת יחס מלכים, מה פתאום! רק עזרה קטנה. שיעבירו את הילד המבוהל את הכביש.

יושב על הבר, רחוק מהשולחנות שמהם עולים קולות רמים מדי של אנשים מהודרים הבטוחים בעצמם. אנשי פרסום, עורכי דין מבוגרים. לב תל אביב, במובן הכי מאיים של המילה. מעליך תמונה שחור-לבן של אשתו של בעל המסעדה. היא דומה לסופיה לורן. אי-אפשר להישאר אדיש אליה. בעלה יושב ליד שולחן ומבקש מהמלצרית בקבוק יין. היא מאחרת להביאו והוא שואג. הוא במאי והמסעדה היא הסט שלו. עם הגוף הגדול שלו הוא מחבק את האורחים, מנשק את הנשים המושכות. מרגיש שמותר לו. "הוא העיף מהמסעדה מישהו שהתווכח שהפרמזן היא לא רג'יאנו אמיתית", מספר בגאווה אחד העובדים. איזה מזל שבסרט הזה אתה אפילו לא הניצב.

בניסיון לא לטבוע במחשבות אתה מזמין קיאנטי פלסינה בררדנגה (155 שקלים), לא לפני שטעמת כמה אדומים לפניו. הוא הכי עדין וחלק על המדף, וזה מה שאתה רוצה. אתה יודע שאף פעם לא יגישו בעיר הזו פינו נואר.

כשהקיאנטי נשטף לגרון עם הפוקצ'ה השמנונית והנהדרת (במקביל אתה מפצח את מחטי הרוזמרין בשיניים כמו גרעיני אבטיח), הראשונות מסומנות: מילנזה, כדורי ריזוטו מטוגנים וקרפצ'ו טונה אדומה. הכדורים האלו, שהייתי קונה בוויטרינות של רומא ונאפולי בשני יורו לחתיכה לוהטת מטיגון עמוק, מוגשים כאן בצלחת חרסינה גדולה עם רוטב מצוין של עגבניות מרוסקות. אבל הכדורים, שני נציבי מלח. עם כל העונג של הקריספיות, המוצרלה המותכת אינה מתמזגת, גרגרי האורז והזיתים השחורים זרים לך בפה. גם המילנזה ברוטב גורגונזולה מצליחה לבלבל אותך. מרובע החצילים הקלוי אינו מסעיר, אבל רוטב הגבינה המתקתק, שברגע הראשון מזכיר לך בכלל טחינה מעורבבת בשמנת, מערפל לך את החושים. זה מסוכן. מגדל הפרמזן המותך מזכיר לך את הגבינה הצהובה שגלשה מהטוסט-חלה ונצרבה על הדפנות הלוהטים. איך הייתי מגרד אותה שעתיים לאחר מכן, כשכל בני המשפחה כבר הלכו לישון.

אתה מחליט להירגע עם הטונה האדומה. היא שקטה מדי. אתה מרגיש שבפרונטו ההדר צינן את הסערה, הפך את הסעודה לבטוחה. לא מאיימת או מפתיעה. לרגעים אף משעממת. גם היום הדמעות יישארו בארובת העין.

בא לך בשר. באיטלקיות בארץ אוהבים להגיש סקלופיני. מלבד חומר הגלם, הרוטב כאן הוא קריטי. פיסות העגל זקוקות לליטוף עדין. אתה בוחר בסקלופינה ביין מרסלה (82 שקלים, 88 שקלים לעסקית, כולל אחת מהראשונות ואחד מהקינוחים, אפילו טירמיסו). כבר לפי הצבע אתה מבין שטעית. התוצאה איומה. הרוטב מתוק להחריד ומשמיד את המנה העדינה. ללא שאלות הברמן מוריד את הצלחת המלאה ומגיש תפריט. אתה מהסס, אבל בוחר במנת דג אקווה פאצ'ה (בדרך כלל מוגש דניס, הפעם לברק). בינתיים מגיעים ניוקי ברוטב גורגונזולה (50 שקלים, 62 שקלים בעסקית, כולל ראשונה וגלידה או פנה קוטה). הרכות שלהם אינה נתפסת, אתה מדמיין עיניים נמסות. שוב הגורגונזולה השמנתית מציפה לך את הדם. דווקא הלברק הרך ומניח הדעת מחזיר אותך לקרקע, בעיקר בגלל פונפוני הניוקי המטוגנים שסופגים לתוכם את ציר היין הלבן והירקות העשיר. מרירות עגבניות השרי והצלפים מנקה לך את הנפש.

בבניין ממול מצלמים את "בטיפול 2". אתה מתיישב על הכיסא בקליניקה של גילה אלמגור. מנסה להיזכר מתי ישבת על כיסא כזה לאחרונה. "הבניין נועד להריסה", מודיעים לך, "ייבנה כאן מלון בוטיק". ואתה לרגע אחד חשבת שמצאת לך מרחב. על המסך בחדר העריכה נראה אסי דיין. יש משהו כל כך עצוב בתווי הפנים שלו.

השורה התחתונה:לוקיישן: נחמני 26, ת"א. שכנים שווים: קפה נוארתפריט יינות: ליטל איטליאירוח: הכי מקצועי בעירעל הבר: קולמדד הלארג'יות: רוחב לבלבוא על בטן: בלי מעצוריםנוכחות: יאפית מעיקה00: מהודרסרט הבית: גרסת הבמאיצ'ופרים: פוקצ'ת הביתכן או לא: כן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ