טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אואזיס: לא יותר מאוכל רחוב מוצלח

המסעדה החדשה של רימה אוליברה מהווה תוספת קולנרית מבורכת לתל אביב, אבל הביצוע עדיין לא מספיק מעודן, ואפילו סובל מחוסר זהות

תגובות

אואזיס היא תוספת מבורכת ונעימה בתל אביב, בעיקר משום שהיא ייחודית בנוף המקומי, גם מבחינת האוכל שהיא מציעה, וגם בזכות התפישה שעומדת מאחוריו. אבל אואזיס, למרות שאני בהחלט בעדה, אינה מסעדה גדולה, לפחות לא לעת עתה. היא לא גדולה במובן זה שחסרים בה יותר מדי דברים שעשויים להופכה לאחת כזו. ביניהם, מה שאפשר לכנות שאר רוח.

אואזיס - כל הפרטים

לביקורות נוספות:» אלבה: מהמסעדות המצליחות בת"א» שיין אנד שארפ: בשר בינוני במחיר שפוי» סנה: הכוונות טובות, הביצוע פחות» דליקטסן: עם מקצועיות לא מתווכחים

כשפותחים מסעדה קטנטנה, ועל אחת כמה וכמה כשהמטבח פתוח, לוקחים סיכון מחושב. במובן מסוים, זה כמו לארח אנשים בבית - דבר שדווקא רימה אולבירה, השפית של אואזיס, מורגלת אליו. אין במסעדה תחושה ביתית, שזה בסדר לכשעצמו, אבל גם אין בה ממש שום תחושה מובחנת אחרת. לא חגיגיות, או אינטימיות, או נהנתנות יוצאת דופן. זה לא משהו שמוזיקה או תאורה אמורים ליצור, זה משהו שמגיע ממקור הרבה יותר ראשוני. מה שעוד חסר בה הן כוסות יין טובות. מי שלא שותה יין עשוי לא להבחין בכזה דבר, או לא לראות בזה משהו חשוב. אבל שוב, כשמדובר במסעדה קטנה וממש לא עממית, הפרטים האלה מאוד חשובים. כמו לארח אנשים בבית. רימה אולברה (צילום: ניר כפרי)גם האוכל, שבעיקרו טעים, סובל מבעיה דומה. על הנייר הכל נשמע מקורי, מעניין ומבטיח; מגוון של טעמים מרחבי העולם, שנדמה שמה שמשותף להם היא האהבה של השפית אליהם. אבל בפועל, המנות בחלקן נעדרות דיוק, והתוצאה היא אוכל טעים אבל ללא חסד. אוכל שאולי נעשה מתוך אהבה, געגועים וזיכרונות ייחודיים, אבל לא מעורר תחושות דומות.

מה אכלנו: התפריט באואזיס לא גדול וכולל פירוט די נרחב על כל מנה, כולל מה מומלץ לשתות עמה. התחלנו עם פלמידה אדומה נאה עם סורבה קפיר-ליים. הפלמידה המצוינת שנחתכה לפרוסות יפות הוגשה בתוך מרינדה של נאם פלה - רוטב דגים תאילנדי עם מעט צ'ילי, פתיתי סורבה קפיר-ליים וקוקוס ועם כוסברה ובזיליקום. פתיתי הסורבה היו במרקם יוצא דופן ועזים בטעמם והמשרה מעט מתקתק. זו היתה המנה המוצלחת ביותר, משום שעל אף מגוון הטעמים, חומר הגלם הטוב עדיין היה במרכזה ובא לידי ביטוי.

במנה ראשונה אחרת למשל, "הברוסקטה של לואיז", חומרי הגלם דווקא לא היו מספיק נוכחים. מדובר בבאגט קלוי עם סלמון כבוש במקום, גבינת צאן וריבת מלפפונים - מנה טעימה, אבל עשויה ללא שום מיומנות או יצירתיות יוצאת דופן. גם לא בכבישת הדג. “גיוניקו" - מנה באוריינטציה יפנית, גם היתה טובה, אבל נשכחת. בקר מגולגל סביב בצל ירוק וצלוי על הגריל עם מיסו לבן, שמוגש עם מעין ויניגרט חמצמץ וכמהין לבנות. אין שום בעיה עם טעמים עדינים, להפך, אבל במקרה הזה הם לא היו מספיק חדים או מובחנים, וחבל. כי דווקא אין במנה עומס מיותר של מרכיבים, כך שאפשר היה לתת להם יותר ביטוי. מנה עדינה מידי. גיוניקו (צילום: תמר מצפי)

למנות עיקריות אכלנו שתי מנות דגל מקומיות ועממיות ממחוזות מאוד שונים. הראשונה - שוב יפנית, "ראפוטה" - חזיר בבישול איטי עם ג'ינג'ר וסאקה, שמוגש עם לביבת אורז שחור. במקור הראפוטה הוא מעין בייקון יפני, שעשוי מבטן חזיר, אבל בגרסה הזו הוא הוגש עם הציר העשיר והכהה, שהכיל גם סוכר, והיה מתוק מדי. המנה הוגשה כשהיא סגורה בתוך מיכל זכוכית ששימש כמעשנת, כך שהיא אמורה לקבל ניחוח מעושן של תה שחור, ואפשר להרים או להשאיר את המכסה בהתאם למידת העישון הרצויה. שוב היו במנה את כל האלמנטים הנכונים על מנת להופכה לנפלאה באמת, אבל הציר המתוק מדי והעובדה שהיה יותר מדי ממנו, פגעו ביכולת ליהנות מהראפוטה עד הסוף.

המנה השניה, גרסה לפהיטאס מקסיקניות, גם לא הצליחה להתרומם מעבר לעממי והצפוי. נתחי הפלנק, מעין נתח קצבים אבל בחיתוך אחר של הפלדה, אופייניים למנת הפהיטאס, הושרו בתערובת של אשיוטה - צמח שגדל באיזור יוקטן במקסיקו, ושנעשה בו שימוש רב במטבח המקומי. התוצאה היא נתחי בקר בניחוח מעט מעושן, מעט פיקטנטי ובצבע אדום יפה. לצד הבשר הוגשה סלסלת עגבניות לא מספיק רעננה, שמנת חמוצה, פלפל חלפניו כבוש ובצל סגול צלוי. את הכל אמורים לגלגל לתוך טורטיות תירס קטנות וחמודות ולאכול ביד. הבעיה עם המנה הזו היא הציפייה, והפער בינה למה שמקבלים. כי שוב, על הנייר המנה הזו נשמעת מרגשת ותוססת, אבל על הצלחת היא מתנהגת, בסופו של דבר, כמו פהיטאס. שזה טעים מאוד וזה נחמד, כי אין כאן מסעדות מקסיקניות, אבל זה לא יותר ממאכל עממי. גם ההגשה היתה נשכרת מעוד קצת תשומת לב. בכלל, חלק מכלי ההגשה במסעדה יפים, אחרים פחות, וכולם לא מדברים באותה שפה.

לקינוח אכלנו סורבה מצוין של תותים וטקילה, שהוכן בגאג'ט חביב על השפים - "פאקו-ג'ט", ששומר על כל הטעמים המקוריים והעזים של חומר הגלם, ויוצר סורבה במרקם חלק לגמרי ומושלם.

שירות ואווירה: שירות נחמד אבל חובבני. המלצרים אמנם היו חייכנים, אבל כל פעם ניגש לשולחן מלצר אחר, דבר שהיה תמוה בהתחשב בגודל המקום, ולא ניתנה תשומת לב לפרטים. החלל נעים, המקום יחסית מואר והמוסיקה לא רועשת.

יין: תפריט היין לא גדול לעת עתה. כולל יינות ישראלים ויינות אירופאים, חלקם מעניינים וחלקם פחות, בטווח מחירים די גדול, כולל כמה יינות זולים. אנחנו שתינו בקבוק של ריזלינג גרמני מאיזור Reinghau של Peter Jakob Kuhn – ריזלינג רענן, פשוט וטעים, שעמד יפה מול האוכל. רוצה להיות בוטיק. אואזיס (צילום: תמר מצפי)

בשורה התחתונה: אואזיס סובלת קצת מבעיית זהות. היא רוצה להיות בוטיק ומתנהגת לעיתים כמו כלבו - בלי אלגנטיות יתרה, בלי הקפדה על פרטים. האוכל טעים, הניחוחות והטעמים ייחודיים ומעניינים, אבל הביצוע לא מספיק מעודן, מתוחכם ומהוקצע בשביל להותיר רושם של מסעדה יוצאת דופן ברמתה. כרגע, למעט המחירים, האוכל בחלקו יכול להיות מסווג כווריאציה על אוכל רחוב מוצלח.

פלמידה אדומה - 45 שקליםגיוניקו - 52 שקליםברוסקטה סלמון - 38 שקליםבקר מקסיקני - 95 שקליםראפוטה - 83 שקליםסורבה - 22 שקליםבקבוק ריזלינג - 165 שקליםסה"כ: 500 שקלים, לא כולל שירות

אואזיס, טשרניחובסקי 1, תל אביב

*#