מחבת של שלום |

מתכון לפאייה של אייל שני

ערב שמתחיל במריבה כדאי לסיים במחווה ספרדית לוהטת. פאייה

מירי חנוך, אייל שני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פאיית יום חמישי
מירי חנוך, אייל שני

זה לא קורה הרבה, שאנחנו רבים. יש ויכוחים ומחלוקות קטנות, או החלפת דעות שגולשת לטונים קצת גבוהים, אבל אלו נובעים ממעיין האכפתיות-יתר שהולך ומתגבר עם הזמן, ומה שנקרא בסרטים המשכיות (קונטיניואיטי) של יחסים. אלא שהפעם נשבה בינינו מין רוח קרה, זרה ומסכסכת.

זה היה היום הראשון הרשמי של החורף אחרי שכמעט איבדתי תקווה שהוא יחזור ויראה לנו מה זה גשם וקר וכמה גוונים יש לאור השמש, בין לבן ביצה לאפור עכבר. יום קודם היתה תל אביב תחת מתקפת שרב כבד, ושרב בנובמבר יחד עם מראה דובי הקוטב שמנסים ללכת על הקרח הנמס בערוץ 8 עשה אותי מודאגת ועצובה. הטבח חזר מהצפון, שם החורף כבר נוכח, לא התראינו שלושה ימים ובמקום לקפוץ משמחה זה על זה, מצאנו את עצמנו מחרחרים ריב.

"רבתם? בטח?" עלזה דניאלה, ולא נתנה לי להשחיל מלה. "אל תעני", המשיכה, אני אנחש: "הוא רוצה עדשה עוד יותר שחורה ועוד יותר גדולה למצלמה?" "לא, בכלל לא בכיוון..." "אז אולי טעמת לו מהסיר לפני שהאוכל היה מוכן? אוי מסכנה. מסכן גם הוא. ושניכם אנשים טובים ממש טרגדיה. אני לא יודעת מה תעשו, צלצלי אלי אם את עוזבת את הבית", סיכמה נחרצות. נתתי לה להשתעשע בסבלותי והזכרתי לעצמי שכל העניין עם פרידות שבועיות של יומיים הוא בעצם לא רע, מפר שגרה, מחדד את המובן מאליו, שאני מתגעגעת אליו וזקוקה לו, ושהוא לא יכול לחיות בלעדי. לילה לבד הוא נקודת תצפית שממנה יוצאים לטיול לחידוש הקשר עד קצה הצוק ובחזרה. בדרך כלל כשהוא חוזר אני מרגישה כמו מכונית אחרי רחיצה חיצונית ופנימית. ריח מרענן של התחלה חדשה, הזדמנויות פתוחות ואהבה באוויר. אבל הפעם משהו השתבש בחדירת החללית של הטבח בחזרה אל כדור הבית.

כנראה רציתי לומר משהו שהוא לא יותר מ"תן לי דקה להתרגל אליך שוב..." אבל במקום זה יצא לי "נו כבר, קח אותה לאמבטיה, אני לא יכולה יותר כלום, אתה לא רואה כמה מאוחר".

הטבח נפגע עד עמקי נשמתו העדינה, אבל לא אמר מלה. הוא בסך הכל נהג שלוש שעות ועצר בדרך לקנות לי מסטיכה ולקטנה גור נמרים רך. כשהוא עצוב או כועס הוא מתכדרר לכמה שעות כמו שמוליק קיפוד, ואחר כך מכניס את הקוצים וחוזר לאכול איתי תותים ראשונים של חורף תוך נקיטת אופטימיות זהירה.

אחרי שמילמלנו התנצלויות חלקיות על התקיפה וההתכדררות, ניסינו ליישר את ההדורים בלי מלים. אני מתחתי סדינים לבנים במיטה והוא הניח את המחבת הכחולה על האש הגדולה וריח מבטיח של פלפלים אדומים התחיל ממלא את המאהל. "מה אתה עושה?" שאלתי וקולי קצת רעד, כמו מחוסר שימוש.

"פאייה", ענה בתמציתיות שיש בה שאריות של עלבון. ואז, בבת אחת הרגשתי איך נפתח בחזרה הערוץ בלב שלו שמופנה אלי: "בערבי יום ראשון על חוף הים בוולנסיה, מעל מדורות, ביום היחיד בשבוע שבו מבשלים הגברים לנשים הספרדיות שלהן, הם מטגנים במחבתות ברזל פלפלים ואורז ופירות ים ועופות ונקניקיות. פאייה".

"וואו, פאייה", אמרתי בהתפעלות כי הרגשתי שהתיאור הזה לוקח אותי על מחבת למקומות אחרים, וגם שאנחנו מתקדמים עם הסליחות ושרק מלומר את המלה הזאת שמרחיבה את הפה, פאייה, אני מריחה את הים ורואה את הנשים הספרדיות מרימות גבוה את הרגליים השחומות שלהן, שעבדו קשה כל השבוע ושוקעות בשיחות קטנות על דברים גדולים ואז משתתקות ומבטן טובל בים הגדול של ולנסיה, לקול פצפוץ העופות במחבתות ושיחות הגברים, והמלים נישאות מלמעלה כמו הקצף על הגלים.

יורד האור, המדורות הכתומות מסמנות את המעגל המשפחתי, הנה הספרדייה שלי, לוגמת יין ישר מהבקבוק, כי לא מדובר כאן בבורגנים כי אם באנשים פשוטים לגמרי, מעשנת סיגריה מגולגלת ואז מניח בעלה לפניה את המחבת ומגיש לה לפה את החתיכות הכי שרופות, שהוא יודע שהיא הכי אוהבת, טעם המדורה.

הלכנו לישון מפויסים בתוך הריח של העופות הצלויים, וכל הלילה ביליתי עם הנשים הספרדיות והבושם הכפרי שלהן שמרחף באוויר, והן רוקדות בעיניים ירוקות ויוקדות. היום הזה שיכול היה להיגמר בסנדוויץ' טונה מלחם ישן ומשקעים של אבנית בלב, ניצל או בעצם נצלה במחבת, שזה פירוש המלה בספרדית, פאייה.

פאייה

הפאייה היא תבשיל אורז מבושם בזעפרן שמכינים במחבת ברזל שטוחה, עם שתי אוזניות לאחיזה, שקוטרה הוא לרוב 35 ס"מ. פאייה קוראים למחבת הזאת - "מחבת טיגון" בלשון ולנסיה שבספרד, שם נולדה. אוכל שבסיסו הוא אורז מעיד תמיד על מטבח עני, ומטבח עני יגדיר תמיד את האורז (וגם את תפוחי האדמה והקמח) כעניין המרכזי של המאכל, כזה שיגבור בטעמיו על נתחים קטנים ושוליים של בשר זול אבל יקר מציאות, שבו משבצים את האורז, כשבץ אבנים יקרות את הכתר.

פאייה תרנגולות:
ל-6 מנות

ציר עוף:

> 1/2 2 ליטרים מים (רצוי מינרליים)
> 10 כנפיים
> 2 בצלים יבשים קלופים
> 4 שיני שום גדולות קלופות
> 2 גזרים קלופים וחתוכים ל-4
> 1/2 שורש סלרי קטן קלוף
> 1 שורש פטרוזיליה בינונית קלוף
> 1/2 שומר בינוני
> 2 קישואים קטנים חצויים
> 1 זר פטרוזיליה
> 1 זר שמיר
> 2 כפיות מלח ים
> 10 גרגרי פלפל שחור שלמים
> 1/2 עלה דפנה יבש

כנף התרנגולת בנויה מחלקים המחוברים יחדיו בשני מפרקים. הנתח הגדול והשטוח של הכנף, זה המכוסה בעור עבה, הוא נתח הפרימיום של הכנף שיכנס לפאייה. שני החלקים האחרים יבנו את הציר שישקה את האורז של הפאייה.

בעזרת סכין גדולה וחדה מפרידים את הכנף לשלושה חלקים. את החלק המרכזי שומרים בצד, את האחרים מכניסים לסיר ביחד עם שאר החומרים. להבה גדולה, מביאים לרתיחה, מסירים קצף, ממתנים ללהבה בינונית, ומבשלים כשעה עד שהנוזלים מצטמצמים בכשליש. ממליחים לפי הטעם.

> 10-20 חוטי זעפרן

מסננים את נוזלי המרק לקערה. מוסיפים את הזעפרן ומערבבים. הציר נצבע בצהוב עז. מניחים בצד.

מחבת הפאייה:

> מחבת שטוחה בקוטר 35 ס"מ
> 4 כפות שמן זית
> 10 נתחי הכנף מהמתכון הקודם
> 1 פלפל אדום מתוק ו-1 פלפל צהוב קרועים ביד לנתחים בינוניים
> 1 פלפל ירוק חריף פרוס לטבעות

מניחים את המחבת מעל הלהבה הגדולה ביותר בכיריים. יוצקים לתוכה את השמן, מניחים בתוכו את קרעי הפלפלים, טבעות הפלפל החריף והכנפיים, מציתים את האש, להבה בינונית-נמוכה. מזהיבים במשך כ-20 דקות, מערבבים מפעם לפעם בכף עץ, נזהרים שלא יחרך.

> 4 שיני שום גדולות קלופות ופרוסות לטבעות עבות
> 1 כפית פפריקה מתוקה רצוי מעושנת מספרד

מוסיפים למחבת את השום, מאדים תוך ערבוב כדקה, עד שהן נעשות שקופות. מוסיפים את הפפריקה, מנמיכים את האש, דקת ערבוב נוספת.

> 6 עגבניות תמר בשלות חתוכות לקוביות

מוסיפים את העגבניות למחבת, מגבירים ללהבה בינונית, מאדים תוך ערבוב, מקרצפים בעזרת כף העץ את תחתית המחבת. משקעי הקרמל שיצרו הפלפלים והכנפיים נמסים מנוזלי העגבניות. ממשיכים לערבב כ-10 דקות. כעת הרוטב סמיך ועשיר.

> 4 פלפלי פפריקה מוארכים שלמים ויבשים (להשיג בחנויות תבלינים)

משרים את פלפלי הפפריקה בליטר מים רותחים כ-10 דקות. הפלפלים סופגים את המים ומתעוררים לחיים, כשייטמנו באורז, יעניקו לו טעם שאבקת פפריקה לא יודעת לתת לו.

> 1/2 2 כוסות אורז פרסי

מניחים את האורז במסננת, שוטפים היטב תחת זרם מים קרים, מניחים להתייבש במסננת כ-5 דקות. כעת מוסיפים את האורז למחבת, להבה בינונית, מערבבים כ-2 דקות, שיתלהט האורז אך לא ייחרך.

מוסיפים את ציר העוף ואת פלפלי הפפריקה שסוננו מן המים, מגבירים ללהבה גדולה, מערבבים, באה רתיחה. ממתנים ללהבה בינונית, בועות רתיחה גדולות, זה בסדר, מניחים לאורז לרתוח ככה כ-5 דקות, לא מערבבים.

מנמיכים את הלהבה למינימום. מחבת לא מכוסה. גרגרי האורז העליונים עדיין קשים מעט. אל דאגה, בעוד 5 דקות תידרשו למעשה קסמים גדול.

עברו 5 דקות. מגבירים את הלהבה למקסימום האפשרי, צליל חריכה חרישי עולה מן המחבת, וגם ריח של קרמל. האורז נדבק לתחתית המחבת, נצרב אך לא נשרף. ספרדים מוכנים לשלם הון כדי לאכול את השכבה הדבוקה הזאת. מכבים את האש. תם בישול הפאייה. תם אך לא נשלם.

> 1 ענף רוזמרין
> 1 גיליון עיתון

מניחים את ענף הרוזמרין על האורז. מכסים את המחבת בגיליון העיתון. האדים שעולים מן הפאייה נספגים בעיתון, שמבודד את שכבת האורז שעדיין לא התרככה מהקור היחסי של החדר. 5 דקות של ספיגה, ריח משכר של פאייה ועיתונים לחים. חלפו 5 דקות, מסירים את העיתון, מקרבים אותו לאף, מתבשמים מריחו הנפלא, רק אז מותר לזרוק אותו לפח. הפאייה מוכנה, מושלמת.

אוכלים מן המחבת, כפות, לא מזלגות. הספרדים מזליפים מעט לימון. אפשר גם יוגורט מתובל במעט שום, פלפל ירוק חריף, זרעי עגבניות, שמן זית וכמה גרגרי מלח.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ