בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי הרג את משולשי הפיצה?

רשת טוני וספה הפכה לסטנדרט של פיצת הרחוב התל אביבית. גם אם ברוב הזמן טעים שם, קשה שלא להתגעגע לסלייס הפיצה המשולש והקלאסי

78תגובות

לפני כמה חודשים נפתח באלנבי הסניף הרביעי של פיצריית טוני וספה, והצטרף אל שני אחיו התל אביביים הוותיקים (בשד' רוטשילד ובדיזנגוף) ואל הסניף בהרצליה. מלבד כמה סוגי פיצות חדשות שמוצעות בו - עם צ'וריסוס, עם ארטישוק ובצל, וכמה טבעוניות - הנוסחה המצליחה של טוני וספה נשארה כשהיתה: ויטרינה עמוסה במגוון פיצות, שיושבות בתבנית מלבנית, נפרסות "לפי העין" של הזולל, נכנסות לאפייה/חימום נוספים ונמכרות לפי המשקל (9.4 שקלים ל-100 גר').

קשה להתווכח עם הפופולריות של טוני וספה, וגם לא בטוח שצריך. בסך הכל - ולפני הכל - זוהי אופציה מעולה לאנשים שרוצים לספק את הילדים שלהם ולבליינים שרוצים לספק את המאנצ' שלהם. כאמור, האופציות מגוונות, חומרי הגלם טריים וגם אם לא זורמים עד הסוף עם הכרזת הרשת כי היא "פיצריית גורמה", טעים שם (כל אחד וטעמו האישי, אבל רק אציין את הפפרוני החריפה ואת הפטריות-בצל סגול). גם המחיר סביר לגמרי ביחס לתמורה ובכלל. וחוץ מזה, מדובר באוכל בריא(!), שאפילו הוכרז כירק על ידי הקונגרס האמריקאי(!), אז מבחינתי אפשר להדחיק את רגשות האשם.

אורית פניני

יש גם כמה בעיות קטנות עם טוני וספה, בעיקר חוסר אחידות: כיוון שהפיצות עוברות אפייה (או חצי אפייה) מוקדמת ונכנסות לחימום נוסף, לעתים הן מאבדות קצת טעם, והבצק, שברשת מתגאים במתכון הסודי שלו, הופך קשה מדי. ואם בין הפיצות שבחרת לדגום נפלת על מגש שרק יצא מהתנור בפעם הראשונה, הוא טעים יותר באופן משמעותי. ככה שלפעמים אפשר לצאת משם מבסוטים מאוד, ולפעמים פחות. 

אורית פניני

אבל הבעיה הכי גדולה שלי עם טוני וספה, לא כל כך באשמתה, זה שהיא הרגה את משולשי הפיצה. שש שנים מאז נפתח הסניף הראשון, וספה הפכה לסוג של סטנדרט לפיצת הרחוב. הקונספט של פיצה לפי משקל התפשט (בתל אביב אפשר למצוא, למשל, את פיצרייה בן גוריון המוצלחת מאוד, את פיצה זוטא בדיזנגוף, את פיצה מאמא איטליה באבן גבירול ואת הדוכן החדש אל טליו במתחם שרונה), והפך להיות מעמד הביניים של הפיצריות: מתחתיו נותרו הפיצריות השכונתיות, שאמנם מגישות סלייסים קלאסיים אבל חוטאות בתוספות מקופסאות שימורים ובגבינה שהיא לא מאה אחוז מוצרלה; ומעליו יש פיצות של מסעדות, שאותן אוכלים בישיבה והן לא ממש נחשבות לאוכל רחוב.

אורית פניני

כלומר, בן אדם שרק רוצה לאכול בחוץ סלייס משולש או שניים של פיצה טובה, רצוי עם תוספת מעניינת עליו, כבר לא יכול למצוא אותו בתל אביב (ספרו בטוקבקים אם כן; ומצטער, הבצק הדק-דק-דק של רשת פיצה עגבנייה מתקשה לספק את היצר). אז אחרי שההמבורגרים הניו-יורקיים הדקים החלו לעשות עלייה (עד העצם אקספרס, 110 בורגר), נותר לקוות שמישהו ירים את הכפפה גם בעניין הפיצה. הבו לנו סלייסים ענקיים, עמוסים בתוספות משתנות, כאלו שצריך לקפל כדי להכניס לפה, כמו בפתיח הישן ב"לואי". יוחזרו משולשי הפיצה לאלתר.

"אוכל בעמידה" היה שם מדורו של אסף גברון במקומון הירושלמי "כל העיר" באמצע שנות ה-90, בו כתב ביקורות על אוכל רחוב. בין השנים 2013-2010 הופיע המדור "אוכל בעמידה" של ערן לאור במקומון התל אביבי "עכבר העיר".

אוכל בעמידה - כל הביקורות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו