תרצו אומלט סרפדים?

אורי מאיר-צ'יזיק מציע לצאת לאכול בחוץ. כלומר לשוטט ביער ואז לבלוע את כולו, פשוטו כמשמעו: לקטוף וללעוס. כך תפסיקו לפחד ותתחילו לאכול סרפדים וחוביזות

אורי מאיר-צ'יזיק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי מאיר צ'יזיק ובתו קוטף חובזה
אורי מאיר צ'יזיק ובתו נגה קוטפים חובזה. 2010צילום: ירון קמינסקי
אורי מאיר-צ'יזיק

סוף חורף 2010. אחרי שהתבקשתי לחשוב על מסלול משמעותי בחיי, לקחתי את בנותי, איה ונגה, ליער בית קשת. עמדנו שם, בחניון האלון העתיק, ונגה ניסתה למצוא סרפדים שאותם אפשר לעטוף בחוביזות (המעדן החביב עליה), איה היתה על הידיים שלי. זה היה אחר הצהריים, ורוח קרירה נשבה. שאלתי את איה: "מה את אוהבת כל כך ביער בית קשת שאת תמיד רוצה לחזור לפה?", והיא אמרה לי: "אתה רואה את העץ הזה?" והצביעה על עץ אלון גדול, "אני אוהבת אותו". "ואתה רואה את העץ הזה?", הצביעה על אורן, "אני אוהבת אותו ואת האצטרובלים שלו". ככה המשיכה והסבירה על מעלותיו של כל צמח, ואני הבנתי פתאום את משמעותם של הדברים הפשוטים שסביבנו. בילדותי אהבתי מאוד לטייל בחורשים שסבבו את ביתנו במעלות. כשבגרתי והוסמכתי למדריך נוער, נהפכו המסלולים לאמצעי חינוכי, מתודה בדרך ללימוד ולחינוך. אחרי שהתגלגלתי להיות היסטוריון ותזונאי, למדתי על המשמעות שהיתה לצמחים אצל אבות-אבותינו. איכשהו העבודה הפכה בעבורי את היער כולו לאכיל. דרך העיניים של בתי אני לומד להביט בפרטים הקטנים, ליהנות מחדש מריצוד האור בין העצים העבותים.

כשעבדתי אז על התחקיר לספר "צמחי בר למאכל", הכתיבה היתה רק חלק מהמסע שכלל קריאה בספרי היסטוריה, ועצות של חברים יודעי דבר ובני משפחה קרובים: אבי הצטרף לטיולי ושמח בשמחתי כשמצאנו את הצמחים עולים ופורחים בעונתם; אשתי ערכה כל משפט שכתבתי ובנותי הצטרפו לטיולים ולסיורים. לאורך כל הדרכים איה שהיתה אז רק בת שנתיים העבירה אותן על הגב שלי. היא אולי האטה את הקצב אך שיפרה את איכות המסע. חשבתי שהיא רק נהנית מהטלטולים שם, על הגב, אולם כשהתחלנו לחזור לאותם מסלולים כדי לבחון את מחזורי הצמיחה והלבלוב, הצביעה הילדה על עץ העוזרר הזקן שעמד נקי מעלים ואמרה: "זה העוזרר שאכלנו את הפירות שלו עם אסף (הצלם)". באותו הרגע הבנתי את החשיבות האמיתית של שיתוף הילדים במעשינו: איה הקשיבה ולמדה, התבוננה וצפתה, זכרה כל עץ וכל סימן שהותירו החיות באדמה.

אורי מאיר צ'יזיק ובנותיו איה ונגה מכינים אומלט סרפדים
אורי מאיר צ'יזיק ובנותיו איה ונגה מכינים אומלט סרפדים. 2010צילום: ירון קמינסקי

ינואר 2019. הזיכרון של בתי, ילדה המאזינה בשקיקה לידע שנושאים המבוגרים, מבקש להתחבר אל המסורות העתיקות, לינוק מידע חשוב על צמחי מאכל ורעל, על מסלולים בטוחים וסימנים לחיות המשתמשות בהם. מתוקף תפקידי כחוליה המקשרת, אני מתאמץ להביא אליה את אותו ידע שאבד. רק מוח אנושי, הנישא על כתפיים וגוף ומצויד בפה אוכל ודובר, יכול למצוא בשטח את העלה הנכון וליצור ממנו מטעמים. המסע שלי הוא העמסת משא הידע בחזרה אל הראש הסועד, אל הרגליים ההולכות והעיניים החוקרות. להשיב אל בני האדם את היכולת לחיות עם הסובב אותנו, במקום לתור תמידית אחר קרדום לחפור בו.

איה מאיר צ'יזיק מלקטת
איה. בת 12. עדיין שומרת על מסורת הליקוט.צילום: אורי מאיר צ'יזיק

בעונה זו, לקראת האביב, העושר הרב של צמחי הבר ניכר מיד עם הפנייה לשבילי היער מהכבישים הסואנים. אנחנו פונים אל הדרך הנופית מדרום, שעולה ומתפתלת לקיבוץ בית קשת. עוד לפני שמגיעים ליער, רואים את הצמחייה הגבוהה והצבעונית. גדילנים וברקנים, שום משולש, סרפדים, חלמית ועוד רבים, צומחים לגבהים אדירים. כאן אנחנו עוצרים לארוחת בוקר: חביתת סרפדים.

הפחד הנפוץ מהסרפדים הוא אחד הביטויים המוכרים ביותר לניתוק שלנו מהטבע ומן המסורות הקדומות. אין שום צורך לפחד מסרפדים, הם לא רעילים, הם רק מנסים להגן על עצמם. החומר הצורב שאנחנו נרתעים ממנו לא מזיק, ואפשר לעקוף אותו. בעונת החורף, כשקוטפים את העלים, אפשר לאחוז בתחתיתם ולקפלם כלפי מעלה, תחתית העלה אינה צורבת. בעונת האביב אפשר להשתמש בכדורי הזרעים של סרפד הכדורים, העשירים בזרעים ירוקים ומזינים. הסרפד עשיר בברזל וכיום יש הממליצים לנשים בהריון לשתות תה מעלי סרפד מיובשים. הצמח הטרי עשיר בוויטמינים ומינרלים ומומלץ לתחילת החיים, ולהמשכם.

חביתת זרעי סרפד כדוריים

כשמלקטים את הכדורים הצמריריים של סרפד הכדורים, יש לשים לב כי הזרעים שבתוכם ירוקים וטריים. נזהרים מהחומר הצורב וממוללים אותם מעט כדי שיתפרקו. טורפים את הכדורים עם ביצים ומכינים את התערובת כמו כל חביתה. אין כמו חביתה טובה כזו לארוחת בוקר בשטח. אפשר להוסיף גם גם פרחי חרדל, עלי חוביזות או כף אווז ולהעשיר כך את המנה.

אומלט סרפדים
אומלט סרפדיםצילום: ירון קמינסקי

מכאן, אנחנו ממשיכים בנסיעה אל תוך היער. פונים ימינה עם השביל המתעקל ומגיעים עד חניון האלון הקשיש. בעונת החורף מכסים הבלוטים הבשלים את הקרקע ומתאימים לקלייה קלה על סאג' ומדורה. בעוד כמה שבועות, עם תחילת האביב, אדמת היער שסביבו פורחת בשלל גוונים. בכל העונות מכסים ענפיו העבותים של העץ את עין התכלת של השמים ומעניקים צל רב סביב. במסעי אל שורשי התזונה האנושית גיליתי כי הזיכרון שלנו נחלש מאוד, אנחנו כבר לא יודעים מה טוב ומה מזיק לנו לאכול. אין לנו יותר מסורות תזונתיות להסתמך עליהן והמחקרים הממומנים שמתפרסמים חדשות לבקרים מסחררים את ראשנו. לפני 100 שנים היו הנשים המלקטות מכירות בשמותיהם ובתכונותיהם יותר מ-100(!) צמחי בר שימושיים. כיום מכירים נכדיהן כשלושה, בממוצע. אחד מהצמחים שנצרבו אפילו בידיעותיהם של אלה שלא ממש מתמצאים בצמחי בר הוא החוביזה, החלמית הגדולה. יש היודעים לדווח על השימוש שעשו בה במצור על ירושלים, יש המספרים על אכילת פירות החלמית בקיצי ילדותם.

מכל צמחי הבר האכילים היא אולי המוכרת והמזוהה ביותר. החלמית היא אולי גם החשובה ביותר מבין צמחי הבר הראויים למאכל בארצנו, ולא רק בגלל שהיא נמצאת בכל פינה אלא גם בשל המסורות ההיסטוריות שהועמסו עליה. שמה כבר מעיד בעצמו על תפקידה החשוב, גם בעברית וגם בערבית. בשתי השפות השם קשור בשורש המלה ל.ח.ם (בעברית בסיכול אותיות).

סלט חוביזות ועלים
פעם ידעו למנות 100 סוגים של צמחי בר, היום אולי שלושהצילום: מתן שופן

לחם היה מוצר המזון החשוב ביותר לתרבויות החקלאיות באזורנו המיושב לאורך ההיסטוריה, והחלמית נחשבה למקבילתו בעולם הבר. החלמית אוצרת בתוכה ערך תזונתי גבוה ובפולקלור המקומי שמור לה מקום של כבוד בין מנות המרפא. עם בוא האביב, בעוד כמה שבועות, תעלה החלמית הגדולה את פרחיה מעל העלים, ולאחר מכן את פירותיה העגולים המוכרים כמנה שנייה. נכין אותה עם פול.

פול ירוק מוקפץ עם עלי חלמית (חובזה)

מרכיבים:

חצי קילו של פול ירוק טרי
צרור עלי וגבעולי חלמית (חוביזה)
חצי לימון
קורט מלח
קורט כמון
שמן זית

הוראות הכנה:

מבשלים מעט את הפול הירוק במים רותחים; מקפיצים את הפול במחבת עם שמן זית ועלי חובזה קצוצים; מתבלים במלח וכמון. לפני ההגשה סוחטים מעל מעט לימון טרי.

אחרי מנוחה בצל האלון ניסע במעבי היער צפונה, לכיוון צומת גולני, שם יתגלה לעינינו הנוף הוורוד-לבן של עצי כליל החורש הפורחים, ולצדם יצוצו בקרוב עמודי החוטמית-זיפנית. מטרתו של העיסוק שלי בפרחים הללו, בצומח בכלל, באוכל, בהיסטוריה ובבישול היא למצוא את הקשר למקום, או לארץ. דרך לימוד ההיסטוריה של התזונה והרפואה המקומיות אני מתחבר למסורת הידע העתיקות שצמחו על האדמה הזאת. דרך הבישול בחומרים טבעיים מקומיים אני יוצר ממה שלאדמה יש לתת. באמצעות הליקוט אני לומד מהאדמה על היצירה שלה. לפני שלמדנו להקפיא, לשמור בוואקום, לקטוף ירוק ולהחזיק במקררי ענק, כתבו הרופאים העתיקים על מעלות התזונה העונתית. כל דבר יש לאכול בעתו, במועד שבו הוא צומח: את הפירות והזרעים בקיץ, את הנבטים בתחילת החורף, את העלים בסופו ואת הפרחים באביב.

בקרוב תחל עונת הפרחים אותם אני נוהג להכניס לסלט שאותו אני חותך עם בנותי, כמנה אחרונה. אחרי שהבאנו פירות טריים ואורגניים מהחווה במרחביה, הוספנו פרחים יפהפיים ומתוקים. בתום המסע אני יושב עם שתיהן על אבן, אוכלים ומהרהרים. אני מסתכל עליהן סועדות ושואל את עצמי איך קורה שהחולייה שמסמלת את העתיד היא דווקא זו שמחברת אותנו, יותר מכל, אל העבר?

___

ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק הוא מדריך ליקוט ומייסד המרכז להנהגת הבריאות וכתב את הספר "צמחי בר למאכל"

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ