קיאנטי זה לא רק הבקבוק ההוא בסלסלת הקש

קטגוריה עילית חדשה של יינות "קיאנטי קלאסיקו" אמורה להציל את המותג — שהוא שם נרדף ליין איטלקי — ממשבר תדמיתי. לא בטוח שזו הדרך הנכונה, אבל קיאנטי ודאי ראוי להזדמנות נוספת

איתי גלייטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
איתי גלייטמן

למרות שלא ביקרתי ביקבי טוסקנה מאז 2009, זה זמן מה שאני שרוי תחת הרושם שיינות "קיאנטי קלאסיקו" המיוצרים באזור סובלים ממשבר תדמיתי חמור. תחושות מהסוג הזה עולות בי מדי פעם בנוגע לאזור יין כזה או אחר, ובדרך כלל מובילות להתבוננות ספקנית פנימה: האם אכן יש לדברים אחיזה במציאות הכלל־עולמית, או שמא חברתם של חובבי היין המושבעים, אותה קבוצה לא מייצגת של אנשים שמכתירים יין אדום לתקני רק אם הגיע מבורגון, פיימונטה או בורדו, גורמת לי חזיון תעתועים? בלא מעט מקרים התשובה כורכת את שני ההסברים יחד. אך דווקא במקרה של יינות קיאנטי רצה הגורל, ומפגש מקרי עם אלגרה אנטינורי, נצר לאחת ממשפחות היין המיוחסות ביותר באיטליה, אישש את תחושתי הראשונית: מעמדו של הקיאנטי, שהוא עדיין שם נרדף ליין איטלקי, סובל מפיחות ניכר בשנים האחרונות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ