היינן שלא הולך בתלם

עם התנסות וחקר בלתי פוסקים, והתערבות מעטה בתהליכים, יוסי יודפת הופך את יקב עבייה לנייר לקמוס שישקף את יכולתה של תעשיית היין הישראלית להכיל עשייה אותנטית ומרובת פנים

איתי גלייטמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתי גלייטמן

שמונה וחצי בבוקר, שניות ספורות לפני שקרני השמש חסרות הרחמים של חודש יולי מחייבות תפיסת מחסה, ויוסי יודפת מיקב עבייה כורע ברך בין שורות הגפנים של כרם הקריניאן שלו בבנימינה. "בוא רגע, אני רוצה שתראה משהו", הוא קורא לעברי, בזמן שידו האחת גורפת רגב אדמה מן הקרקע, והשנייה ממוללת רגב אחר, שאסף קודם לכן מחלקת כרם המרוחקת רק כמה מאות מטרים משם. לא דרוש תואר באגרונומיה כדי להבחין עד כמה גושי האדמה נבדלים זה מזה. בעוד האחד שחור, דחוס ויבש כעצם, נדמה כי דגימת הקרקע מכרמו של יודפת משדרת חיוניות וגמישות, שמשוות לה מראה בריא בהרבה. כיצד ייתכן הבדל כזה באופי הקרקע במרחק כה קטן? יודפת מייחס אותו לגישה הסביבתית שלו לכרמים, שבאה לידי ביטוי בהימנעות משימוש בכימיקלים ורעלים נגד מזיקים, בניסיון לשחזר את האיזון האקולוגי שהופר. "זהו כרם אורגני לכל דבר ועניין", הוא מבהיר, "רק ללא האישורים הנדרשים לכך. הם פשוט לא מעניינים אותי".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ