מילדי תימן ועד לאתיופיות: כיצד מתייחסת המדינה ליולדות שאינן בצבע הנכון?

הדרישה לשלול מוויצו את פרס ישראל היא הזדמנות לבחון את הקשר בין חטיפת ילדי תימן והקרנות הגזזת לפני יותר משישה עשורים, לזריקות הדפו־פרוורה שניתנות כיום ליוצאות אתיופיה ולמתרחש במערכת הרווחה הישראלית

אינס אליאס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אינס אליאס

אריאלה רייטר, אז יוספה, היתה בת חמישה חודשים כשנחטפה מהוריה, ב–1949. היא הועברה למוסד של ויצו בירושלים ושם שונה מיד שמה. הוריה הביולוגיים, שעלו מטורקיה, חיפשו אותה בכל מקום אפשרי ולא הצליחו לאתרה. בדרך עקלקלה מצאה רייטר את משפחתה הביולוגית ולאחרונה החליטה להיחשף דרך עמותת עמר"ם, אך האם כבר הלכה לעולמה מבלי לדעת מה עלה בגורל בתה. להוריה של יונה רדא/רצון נמסר שהתינוקת שלהם נפטרה בבית החולים רמב"ם. רישום במסמכי ארכיון המדינה מעיד שילדה בעלת אותם פרטי זיהוי (חוץ משמה ששונה) שהתה במעון ויצו צפת עד 1963, אז "חדלה להיות תושבת המדינה". בנה של יפה דיין, שנולד בריא לחלוטין בבית החולים דג'אני ביפו, הועבר לוויצו ירושלים ומאז אבדו עקבותיו. כאשר יפה ודוד דיין הגיעו יום אחרי יום למוסד של ויצו בניסיון לאתר את ילדם, אסרו על כניסתם וצעקו להם מעבר לגדר "לכו הביתה, התינוק שלכם מת!".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ