תרבות רעה

מפריס ביולר לאבא של ג'ים: כך התחלתי להזדהות עם ההורים המעצבנים בסרטי נעורים

במשך שנים רבות קטגוריית ״סרטי נעורים״ שיקפה באופן מדויק את חיי, כפי ששיקפה את חייהם של טינאייג׳רים ברחבי העולם, אבל מי אני עכשיו? האבא הקולנועי. החמוץ, המגביל, הנודניק, זה שנותן את ההוראות

ניסן שור
ניסן שור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניסן שור
ניסן שור

ב-2014 הלכתי לראות את ״התבגרות״ של ריצ׳רד לינקלייטר בקולנוע. לצידי ישבה בת זוגי שהיתה בחודש השמיני להריונה. הסרט, כזכור, צולם במשך שתיים עשרה שנים, ועקב אחר התבגרותו של ילד מגיל שש ועד שהוא עוזב את הבית והולך לקולג׳.

שעה וחצי לתוך הסרט, שנמשך כשלוש שעות, התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. אני לא מצליח להזדהות עם הילד, עם הקונפליקטים והתשוקות שלו. אני חש מרוחק ומנוכר ממנו. כאילו שלא הייתי ילד בעצמי. לעומת זאת, האבא, שמגולם על ידי איתן הוק, עורר בי תחושת הזדהות שלא הכרתי בעבר. האב הגרוש, הנעדר, האלכוהוליסט, המסור, האוהב, הכואב. הבנתי אותו. הרגשתי את עצמי בנעליו. כשהסרט הסתיים ועלו הכתוביות, התייפחתי ומיררתי בבכי (בת הזוג לא לקחה את זה כל כך קשה). יצאתי מבית הקולנוע בתחושה שמה שהיה עד עכשיו, לא יהיה עוד. יותר משבכיתי בגלל הסרט, בכיתי על עצמי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ