תרבות רעה |

בתרבות של היום אין יותר מקום למוזרים אמיתיים

ההתלהבות מהיצירה הגרוסה של בנקסי מבהיר עד כמה הפכה התרבות לנורמטיבית, קונפורמיסטית וחד גונית ומדוע דחקה מתוכה טיפוסים אקסצנטריים כמו צ'בי צ'ייס, רוזאן וקניה ווסט

ניסן שור
ניסן שור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניסן שור
ניסן שור

תסתכלו על התמונה הזאת. הנה מישל וולבק ביום חתונתו הדיסקרטית לאישה ממוצא אסיאתית בשם ליסיס לי (Lysis Li), תלמידה בסורבון, צעירה ממנו בעשרים שנים. וולבק, כהרגלו, נראה כמו איזה הומלס תמהוני שבטעות נקלע למקום. כל מקום. הוא אמנם לבוש בחליפת שלושה חלקים ומגבעת אנכרוניסטית, אבל הוא לא יכול להסתיר את שיערו המוזנח והמדובלל, אפו הבולבוסי ומבטו האכזרי והאפלולי, נוקב אך חלול. לידו, הכלה הטרייה, בשמלה אוריינטלית ורודה, ילדית, אולי מרמזת על תמימות בתולית. חיוך מאולץ מרוח על פניה. היא מזכירה בובת חרסינה. ידה כרוכה בידו. זה דימוי מעורר תמיהה, אולי גיחוך; דימוי מלחיץ ומטריד כמו הספרים של וולבק. יש משהו מעוות וקסום בסיטואציה הזאת. כאילו נלקחה מספרי פנטזיה. טרול ופיה קסומה, בשידוך אסור שלא היה אמור לצאת לפועל. אנחנו רגילים לחתונות זוהרות של סלבריטאים הוליוודיים או בני משפחת המלוכה הבריטית, וכאן נחשף משהו שונה לגמרי. זה לא רק השילוב הלא נוח במיוחד בין גבר מבוגר ואישה צעירה, זה גם מה שאנחנו יודעים על וולבק הסופר: שונא האדם, הבז לבורגנות, הפרובקטור הניהיליסטי המצטיין. ״מצאתי את האושר שלי״, הכריז וולבק אחרי החתונה, כאילו שמישהו יכול להאמין לו. אולי זו עוד פרובוקציה ספרותית. מי בימינו יכול לייצר דימוי כזה? אתה מביט בתמונה, שצולמה על ידי אחת מהאורחות, קרלה ברוני, ואתה לא מאמין למראה עיניך. ממצמץ פעם אחת, ממצמץ פעם שנייה, פוער את הפה. תחושה איומה ומענגת של מבוכה והתכווצות מציפה אותך. כמה זה מוזר. איזה ביזאר. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ