תרבות רעה |

אין לי כוח לרדוף יותר אחרי סלבז סוג ג׳. חוץ מעדן פינס

משהפכה תעשיית הרכילות לקונגלומרט שמזין את עצמו, סלבז זוטא התרבו כמו ג׳וקים מסוממים. פרצוף מחליף פרצוף בבליל אנושי שהפך לג'יבריש

ניסן שור
ניסן שור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניסן שור
ניסן שור

אני כבר בגיל שבו איבדתי את העניין בקיומם של סלבריטיז. הם נכחדו מעולמי. האם השגחתי בהיעלמותם? בוא נאמר שלא נפער בי חור. אולי חורצ׳יק. גם הם לא חשו בהיעלמותי. עם זאת, אני מודה שבעבר חטאתי בחיטוט תמידי במדורי הרכילות השונים וצפיתי בחדשות הבידור כדי לדעת מי יצא עם מי, מי נפרדה ממי, מי הופיע, מי הפציע, מי הגיעה להשקה, באיזו שמלה, מי אמרה את מה שאמרה ומדוע, מי נראתה, מי נצפתה, מי צולמה יוצאת ממסעדה תל אביבית באמצע היום, מי נפלה ומי קמה, מי נכנסה להריון, מי עשתה הפלה, מי נסעה לחופשה בזנזיבר, מי חזר מחופשה מזנזיבר, מי נכנס שותף במסעדת המבורגרים, מי חגג יום הולדת 31, מי בגד, מי נאף, מי הסתכסך, מי דקר את מי בגב, מי מת ומי נולד מחדש. זה לא היה ״גילטי פלז׳ר״. זה היה מידע חשוב, ככל שעניין שכזה יכול להיות ״חשוב״. יובל נח הררי קרא לזה ״העברת מידע חברתי״. אדם חייב לדעת עם מי יש לו עסק. להתערות בתרבות העכשווית. רכילות כתנאי הישרדותי. צריך להכיר את מנהיגי השבט העכשוויים, אחרת תישאר מאחור, ואני לא יכול להעמיד פנים שהבלים מהסוג הזה אינם נוגעים לי. אני נמצא כאן ועכשיו. לא נולדתי בסוף המאה התשע עשרה. גם אם אעצום את עיני ואפנטז על בתי הקפה בפריז הבוהמית, מאורות האופיום בצ׳יינטאון של ניו יורק הדקדנטית או מדרגות של מקדש יווני בימי אפלטון, תמיד אתעורר למהדורה היומית של גיא פינס. זהו גורלנו בעת הזו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ