ציפר צודק בדבר אחד: "פה ושם בארץ ישראל" הוא אכן ספרו החשוב ביותר של עמוס עוז

הקריאה שמציע ציפר ב"פה ושם בארץ ישראל", ספרו הנבואי של עוז מ–1983, נראית כקריאה בדיעבד, מלאכותית ומאולצת, משועבדת לתזה עכשווית שברצונו לקדם. ואולי מה שבאמת מרגיז את ציפר, הסוגד בהתלהבות לאמן הבדיה והשקר, היא האמת

אורי משגב
אורי משגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי משגב
אורי משגב

אינני מאמין בקיומם של קדושים, וממילא לא בציווי "אחרי מות קדושים אמור". קשה לי להאמין שעמוס עוז, שעל פי התרשמותי שילב בהוויתו הכרה בריאה ובוטחת בערך עצמו ויצירתו, לצד פיכחון בריא לא פחות והומור עצמי מבורך, ראה בעצמו קדוש. קדוש מעונה ודאי שלא היה בחייו, וזה לא ישתנה גם בעקבות מאמר ביקורתי ומסויג במידה שכתב בני ציפר מיד אחרי מותו. יתרה מזאת: דיון בפועלו של איש רוח והגות, ראוי לו שיהיה פתוח לריבוי קולות ודעות. ספרות מקור ואף ספרות עיון אינן מדע מדויק – זה בדיוק סוד כוחן ויופיין. קונצנזוס הוא תמיד דבר שמוטב לחשוד בו, בפוליטיקה כדאי לתפוס ממנו מרחק ביטחון; במקרה של אמנות ותרבות הוא לבטח מייבש ומרדד את השיח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ