ניסן שור
ניסן שור
ניסן שור
ניסן שור

התירוץ לכתיבת הטור הנוכחי היא סדרה חדשה בנטפליקס. נדמה לי שכך מתחילים כל התירוצים בימינו. לסדרה קוראים ״Turn Up Charlie״. מבקר הטלוויזיה של גלריה שישי, ניב הדס, שחט אותה לפני שבועיים וכנראה שבצדק מבחינתו. זו באמת סדרה די גרועה. היא מספרת את סיפורו של צ׳רלי, די.ג׳יי כושל, בן ארבעים פלוס, שגר עם דודה שלו. מזלו הרע רודף אותו והוא הופך להיות שמרטף של ילדה בת 12, ביתו המעצבנת של חברו הטוב, שחקן הוליוודי יומרני, ואישתו, די.ג׳אית מצליחה ומפיקת מוזיקה אלקטרונית. העלילה צפויה, הדמויות שטוחות, ובכל זאת ניתן למצוא בה איזשהו גרעין מזוקק של אמת. היא עוסקת בנושא כאוב: השילוב הבלתי אפשרי בין הורות וחיי לילה. באחד הפרקים, הילדה מתעוררת בבוקר ופוגשת בסלון את השמרטף ואמא שלה. השניים גמורים ומעוכים לגמרי. הם בדיוק מתאוששים מלילה שבו לקחו אקסטזי והתקרחנו עד אובדן חושים. היא לא מבינה מה קרה להם, הם מבינים טוב מאוד. הפער התודעתי בין מה שהילדה לא יודעת למה שהם כן יודעים, מהווה את לב ליבו של הקונפליקט הקיומי. איך מתבגרים לתוך תרבות המועדונים? האם ניתן לעשות זאת בחן? בסצינה אחרת, הילדה מגיעה למסיבה סוערת בזמן שאמא שלה נמצאת בעמדת הדי.ג׳יי ומתקלטת בהתלהבות. האמא מביטה בביתה, הבת מביטה באם. זו אמורה להיות קומדיה מטופשת, אבל אני חשתי חרדה כמעט היצ׳קוקית. כאילו שעוד רגע משהו נורא עומד להתרחש. מה יש לילדה לחפש שם? לכי הביתה, ילדה קטנה, זה לא הזמן והמקום שלך. אל תסתובבי בין הרגליים של כל הדלוקים והסטלנים האלה. את תמימה מדי לכל זה. חזרי אל הבובות. ההורה המודאג שבי נזעק ונלחץ ונסער. וגם הבליין לשעבר אינו מוצא מנוח. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ