תל אביב היא גן עדן להט"בי? באיסטנבול המציאות עונה על כל הפנטזיות

בני ציפר ליווה את הבמאי תומר הימן ברטרוספקטיבה לסרטיו שהתקיימה במטרופולין הטורקי, ומצא תרבות שבה הומופוביה ודיכוי מגדרי מתקיימים במקביל למסורת עתיקה של פתיחות לנזילות מגדרית

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קיקה, מופע דראג באיסטנבול
בני ציפר

ברגע האחרון תחבתי לתיק הגב שלי ספר לנסיעה. כותרתו, בתרגום מצרפתית, היא "בִּילְגֶה קָרָאסוּ, הזר מבפנים". וביום חמישי בלילה, באיסטנבול, על המדרכה לרגלי הבניין שבו שוכנת האגודה לזכויות הלהט"בים, הוצאתי אותו מתיק הגב. קראסו (שם משפחה טורקי שפירושו "מים שחורים". שמו המקורי היה ישראל קָרָסוֹ) היה סופר טורקי נודע ואהוב, שרק אחרי מותו בטרם עת בשנת 1995 נדהם קהל קוראיו האדוק לגלות שהיה הומו. ביומן אישי שהתפרסם בפריז אחרי מותו, בעזרת מתרגמו לצרפתית וחברו הטוב אלֶן מַסְקָארוּ, תיעד קראסו את חייו באיסטנבול של שנות השישים והשבעים: החשאיות, הסקס המזדמן, אשליות ההתאהבות, החיים עם אמו הישישה שאינה מבינה את נטיות הלב של בנה. בספר נוסף מעזבונו התפרסמו עשרות מכתבים שכתב אל זוג חברים בפריז, שיחד איתם חלם על היום שבו הומואים בני ארצו יניפו את דגל הגאווה וייאבקו למען הכרה בזהותם, וייעלמו הדעות הקדומות נגדם. הנה זה התממש, אמרתי לדיוקן שעל שער הספר וכיוונתי אותו אל דגל הגאווה שהתנופף מן הגזוזטרה של הקומה העליונה.

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ