אחרי שלוש שנות בידוד מהקורונה, ישראל היא לא מה שהיתה | סיפור דיסטופי

שלוש שנים בילו ביחד, אתי והצוות הרפואי. אחת האחיות הביטה בה לפתע ודמעות עלו בעיניה. אתי לא יכלה לסבול את הגעגוע שהיא מעוררת ופנתה לצד השני | סיפור קצר ראשון בסדרת סיפורים דיסטופיים שאנשי תרבות כותבים ל"הארץ"

שחר מגן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"בדיוק כמוני וכמוך, אבל עוד הרבה שנים". למצולמת אין קשר לסיפור
"אנחנו לא פה כי אנחנו גיבורים". למצולמת אין קשר לסיפורצילום: מוטי מילרוד

הוא בהה בה ואז חייך. נראה היה לה שהוא גם מסמיק. זו לא פעם ראשונה שגבר בגילו מביט בה ככה בחצי השנה האחרונה. זה היה אמור להחמיא לה אך זה עורר בה תרעומת. לפני כן מעולם לא הסתכלו עליה באופן הזה. להיפך, בדרך כלל נהגו להפנות את המבט. החל מגיל מסוים אפילו הסתכלו דרכה. הוא לחץ את ידה ברוך ואמר שקוראים לו דקל. צריך למהר, אני חוסם את הכניסה, הסביר. הוא ביקש לקחת את תיק העור שלה, אבל היא הצמידה אותו לחזה. אני מסתדרת, סיננה אתי, נעלה את הדלת וירדה אחריו במדרגות. הוא הביט אחורה שוב ושוב, חושש שמא תמעד. בכניסה, ליד תיבות הדואר, השכנה מהקומה הראשונה אמרה לה בוקר טוב בפנים זורחות. מה שלומך אתי, שאלה. היא חייכה חיוך קצר ולא השיבה. הילד של השכנה, בן השלוש, עמד ליד אופניו הקטנים והביט באתי. פניו היו עגולות, המומות. כשהתרחקה בשביל שמעה את הילד שואל את אמו, מה זה? האם הסבירה לו בקול מתוק, כמו שמסבירים לילד שרואה חיפושית משה רבנו או תוכי נדיר. היא בדיוק כמוני וכמוך, אבל עוד הרבה שנים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ