אחרי אסון פסטיבל ערד נשארנו לבד, בתוך עננת האבק והבושה

פעם בשנה פסטיבל ערד הפך את העיר למרכז היקום, עם מרבד צבעוני של מאות אלפים שתפסו כל חלקה פנויה ביישוב הקטן. עד האסון ששינה הכל, ב–18 ביולי 1995

פסטיבל ערד 1991
קהל בהופעה של "פורטיסחרוף", 1991 . ההופעה הופסקה בגלל העומס על השעריםצילום: MARCUS YUVAL / Government Press
ירון ברוידא
ירון ברוידא

השבוע לפני חצי יובל בדיוק נפער בור ברוחה של מדינה שלמה, בגאוותה של עיירה קטנה בדרום ובלבו של נער ערדניק תמים בגיל מצוות, כותב שורות אלו, שעולמו התערער פעמיים בשנת 1995 הארורה. האסון בפסטיבל ערד ורצח יצחק רבין התרחשו בהפרש של כמה חודשים: שתי מכות מחץ שסדקו את המרקם החברתי שלנו לבלי הכר.

למי שלא חווה את פסטיבל ערד בשיאו בזמן אמת, קשה להעביר במילים את ההרגשה המפעימה — במיוחד מנקודת מבטם של תושבי המקום. בשאר ימות השנה נראתה ערד לאנשים מבחוץ כעוד עיירת פיתוח דרומית, כולל השיכונים הצהבהבים, הקשיש שמאכיל יונים במרכז המסחרי ופאב העץ היחיד השוכן בקריית האמנים (פאב "מוזה" המיתולוגי, שם עשה דני רובס את צעדיו הראשונים על הבמה, ושם גם מאיר אריאל קיים את הופעתו האחרונה). אבל אני ובני דורי גדלנו באוטופיה קהילתית קטנה. נכון, חור באמצע המדבר — אבל אוטופיה, במרחק שעתיים וכמה שנות אור מתל אביב הסואנת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ