מבחן היימן מס' 3

כיצד מתבצעת הקריאה והפרשנות של יצירת אמנות על ידי הצופה? עבודה חדשה של מיכל היימן, שתוצג בפסטיבל עכו בהשתתפות קהל ומתנדבים, תאפשר הצצה לתהליך המרתק הזה

דנה גילרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה גילרמן

ביקור בסטודיו של מיכל היימן ברחוב ביאליק בתל אביב לא מותיר מקום לספק: היימן, אמנית מוכרת ומוערכת, היא אספנית כפייתית. החדר הראשון בדירתה מוקדש למלאכת המיון והמיפוי של החומרים שמגיעים לידיה - בעיקר טקסטים, תצלומים ועיתונים. משם הם נשלחים למקומות אחסון אחרים בשאר חדרי הדירה, בעשרות מגירות צפופות, בקופסאות קרטון ובארונות. יש גם מתלה שעליו תלויות כ-500 מעטפות חומות של דיוקנאות שצילמה לפני שנים כשעבדה כצלמת עיתונות.

הסטודיו של היימן משקף נאמנה את יצירתה - הרבה מאוד חומר ויזואלי שנמצא בשליטה, ארוז בתוך קופסה, שממנו היא מנסה לנסח תובנות על עצמה, על יצירתה, על יצירה בכלל, על היסטוריה ותהליכי מחשבה, על החיים. כך היא עושה כבר שנים, מאז שהתמוטטה נפשית בניו יורק, הלכה לאבחון פסיכולוגי ונחשפה למבחן Test Thematic Apperception) TAT), המתבסס על קופסה שמכילה מערך של 32 דימויים. הדימויים הללו מוצגים לפני הנבחן, הוא מתבקש להגיב לכל אחד מהם, ופירוש התגובות הללו מסייע לחשוף את הדחפים, התחושות, הרגשות, התסביכים והקונפליקטים העיקריים המרכיבים את אישיותו.

שתי עבודות קודמות של היימן, שהוצגו בדוקומונטה בקאסל ב-1997 ובמוזיאון הרצליה ב-1999, התבססו על קופסאות דימויים שיצרה בהשפעת המבחן. בקאסל זו היתה קופסה בצבע תכלת ובה 32 תצלומים - חלקם מתוך האוסף של היימן "צלם בלתי ידוע", חלקם מתוך האלבום המשפחתי שלה וחלקם של צלמים אחרים. למבחן נלווה מדריך שחיברה האוצרת אריאלה אזולאי. הנבחנים ישבו מול הבוחנות, סטודנטיות מקמרה אובסקורה שעברו הכשרה בארץ, ונשאלו מה הם רואים בכל תצלום. ב"מבחן מס' 2" שיחזרה היימן חדר טיפולים במוזיאון הרצליה, והזמינה את הנבחנים לשכב על ספה. הם התבוננו בתצלומי נשים שצולמו בידי צלמים לא ידועים והיו נתונים בקופסה ירוקה, והתבקשו לספר סיפור שיתייחס לתצלומים הללו.

"מבחן מס' 3", שהפיק המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, יתקיים בפסטיבל עכו בתחילת החודש הבא. הפעם הרחיבה היימן את מספר המשתתפים בכל מבחן, החליפה את תמונות הסטילס הדוממות בעבודות וידיאו, והפכה את המבחן למעין תיאטרון רב משתתפים - "טיפול קבוצתי", במונחים מקצועיים. שישה מתנדבים, נשים וגברים, ישכבו בחלל על ספות, מול מסכי טלוויזיה ומיקרופונים (כ-100 מתנדבים כבר אותרו, ואחרים יוכלו להציע את עצמם תוך כדי הפסטיבל). בזמן המבחן, שיתקיים כמה פעמים ביום, יצפו השישה בעבודת וידיאו קצרה, עם פסיכולוג (מנחה), עורך וידיאו, רשם וקהל שיישב מולם. עם סיום ההקרנה יחלו המתנדבים במלאכת הפרשנות, תוך ניסיון להיענות לבקשתה של האמנית "לחבר גרסה אחת למה שראו".

עבודות הווידיאו שיוקרנו במבחן נוצרו בידי אמנים ישראלים (היימן אינה מעוניינת לחשוף את זהותם), והמשותף לכולן הוא היותן פתוחות לפרשנויות שונות. "אלו סרטים מרובדים, אמביוולנטיים, שעוסקים בשאלות של אתיקה, במעמד הצופה ובמעמד האמן", אומרת היימן. היא מקווה שבעקבות הצפייה בעבודות וניסיונות הפיענוח תתפתח שיחה, ואולי אפילו ויכוח, בין המתנדבים, הקהל והמנחה. "אין קל מלהביע את עמדתך ולדבוק בה", היא אומרת, "אבל יש משהו מאוד קשה ומאיים בניסיון להקשיב ולהשתכנע. אני חושבת שהעבודה תאפשר לראות איך מדברים פה ובאיזו שפה".

עתי ציטרון, מנהל הפסטיבל, רואה בעבודה "פריצת דרך בתפישת התיאטרון". "יש בה משימה ממשית ופשוטה, אך יוצאת דופן, המוטלת על המשתתפים", הוא מנמק. "תהליך ביצוע המשימה הוא המקור למתח הדרמטי, והוא גם נושא העבודה. היצירה מנסחת אלטרנטיווה מרתקת למשמעות הנראטיב והעלילה, ולתפקידי השחקן והצופה והקשר ביניהם. היא משרטטת קווי דמיון בין האקט התיאטרוני לאקט הטיפולי, ומציעה תובנות רעננות שיתרמו לכולנו בהמשך העשייה והצפייה בתיאטרון".

"מבחן מס' 3" של היימן מציג גם תרומה מעניינת וייחודית להבנת הקשר שבין הצופה, האמן ויצירת האמנות: הוא מאפשר לעקוב בזמן אמת אחר תהליך מרתק ונסתר בדרך כלל - קריאת יצירה על ידי "סתם" צופה, כלומר מי שאינו איש אמנות, אוצר או מבקר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ