מראה חדש מבעד לעדשה

הצלם ריצ'רד אבדון, שמת ביום שישי, חולל מהפכה בצילום האופנה של המאה ה-20: לצד הזוהר והאלגנטיות, החדיר לתצלומיו נגיעות של ריאליזם מחוספס

שירה ברויאר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירה ברויאר

את תצלומיו של ריצ'רד אבדון, שמת ביום שישי והוא בן 81, אי אפשר לזהות במבט קצר כמו את אלה של הלמוט ניוטון, צלם אגדי אחר שמת השנה. שני ענקי הצילום של אופנת המאה ה-20 היטיבו לתעד ולהגדיר את תקופתם, אבל בעוד ניוטון חזר וצילם את אותה דמות אשה באותו עולם זוהר ודקדנטי באין-ספור גרסאות, אבדון פתח את העדשה שבמצלמתו למגוון עשיר של אנשים, עולמות ודימויים.

תצלומי האופנה של אבדון טעונים בתחושת האנרגיה, החופש, האינטנסיוויות, הדרמה וההנאה שהיו אופייניים לו. החיים דרך עדשתו היו אופטימיים, יפים ומרתקים. בשנות ה-50 הוא הנציח את הדרמה שעורר ה"ניו-לוק" של דיור ובשנות ה-60 תיעד את מהפכנותו של דור הצעירים. הוא צילם את אופנת הרחוב של לונדון לצד האלגנטיות של מילאנו, את התכליתיות של האופנה הספורטיווית-אמריקאית כמו את הפאר של האופנה הצרפתית.

אבדון חולל מהפכה בצילום האופנה, כשהחדיר אליו נגיעות של ריאליזם מחוספס וישיר לצד אלגנטיות ודימויים מלאי פנטסיה. בתוך כל אלה תמיד שרתה על צילומיו רוח חסרת מנוחה של ניסיוניות. אבדון היה כל כך שונה, מיוחד, חשוב ורב השפעה במחצית המאה הקודמת, עד שעוד בהיותו בשנות ה-30 לחייו, ב-1957, דמותו שימשה השראה לסרטו של סטנלי דונן "פנים מצחיקות" בכיכובם של פרד אסטר ואודרי הפבורן. ב-1978 הוא הופיע על שער המגזין "ניוזוויק" כשתערוכת רטרוספקטיווה של עבודותיו הוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.

אבדון נולד בניו יורק למשפחה יהודית, ומנהטן היתה ביתו במשך כל חייו. אביו, ג'ייקוב ישראל, היה בעל חנות בגדים בשדרה החמישית, ומשפחתה של אמו החזיקה מפעל לייצור שמלות. למרות ההכרה הנרחבת שלה זכה, אבדון נותר רוב זמנו מבודד בין הקירות הלבנים של הסטודיו שלו, שבו היה יכול לשלוט בתאורה ובזוויות הצילום. הוא היה ידוע לשמצה כפרפקציוניסט קיצוני המקפיד על כל פרט טכני, וכמי ששולט שליטה מלאה בכל פרט הנוגע לתערוכותיו ולספריו הרבים.

אף שהוא מוכר בעיקר כצלם האופנה הוותיק של המגזינים "הארפרס בזאר" ו"ווג" וכצלם הפרסומות של חברות ענק כרבלון ודיור, אבדון טיפח בכל שנותיו גם קריירה בתחום האמנות. הוא הרבה לצלם פורטרטים שהציגו פן אחר של החיים, קודר יותר. אבדון, דק וגבוה, בעל רעמת שיער פרועה ומשקפיים ענקיים, היה חסר מנוח. הוא היה איש תרבות וספר ונשאר בדיאלוג מתמיד עם עולם האמנות. הוא תמך בזכויות אדם ובמאבקים חברתיים, ובשנות ה-60 אף לימד והדריך צלמים שחורים צעירים לתעד ולצלם הפגנות ומצעדים.

כשאבדון הצטרף כצלם בית למערכת המגזין "ניו יורקר" ב-1992, בהזמנתה של העורכת טינה בראון, כתבו ב"יו-אס-איי טודיי" שלכנות את אבדון "צלם הבית" זה כמו לקרוא למיכלאנג'לו "צבע הבית", אבל אבדון ראה במשרה החדשה הזדמנות להתקדם מעבר לתחום האופנה. "צילמתי בערך את כל העולם", אמר בראיון, "אבל מה שאני רוצה הוא לצלם אנשים שעשו דברים והם לאו דווקא מפורסמים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ