בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פולחן האביב בפלחה

בפסטיבל אבו גוש תנוגן "קנטטת האסיף", מאת דוד זהבי ואנדד אלדן, שבמקור בוצעה בטקס שבו השתתף קיבוץ בארי כולו. מיכאל שני, שגילה את היצירה בספרייה, ינצח

תגובות

משפחת האדמה, שמונת המינים, מקהלה ותזמורת כפרית - אלה גיבוריה של "קנטטת האסיף", שכתב המשורר איש קיבוץ בארי אנדד אלדן והלחין דוד זהבי, ממייסדי נען. מבט נוסף ברשימת המשתתפים הזאת מבהיר את פשר התמיהה שוודאי התעוררה בקריאה ראשונה: הלוא המסורת היהודית מונה ארבעה מינים, ואילו כאן צמחו עוד ארבעה. "פשוט, אלה הגידולים של קיבוץ בארי", אומר המנצח מיכאל שני, שגילה את הקנטטה בספריית קיבוץ נען והחליט לבצע אותה לראשונה בקונצרט פומבי בפסטיבל אבו גוש (בשבת ב-16:00). הוא ממשיך ומצטט מהליברטו של אלדן: "לאבותינו ארבעה מינים ניתנו... לנו ולבנינו מלוא עסיס הארץ/ שמונה מינים, כה ירבו!".

וכך עולה מקהלת ילדים ושרה את תפקידי המינים, במלותיו של אלדן: מישמש בן אייר ואפרסק בן סיון, שזיפי תמוז, אגס וענב, תפוח וזית לשלהי אלול, והדר לראשית השנה. "המוסיקאים והיוצרים בקיבוצים בשנות ה-40 וה-60 היו קרובים יותר לפגניות העברית הקדומה, והפקיעו אותה מההקשר היהודי", אומר שני. "הם דיברו על קדושת האדמה, בדומה ל'פולחן האביב' של סטרווינסקי, וילדיהם נתפשו כילדי הטבע, שנולדים בו וכובשים אותו ונהרגים בהגנה עליו. הבנים ותבואת האדמה - אלה היו הערכים העליונים".

"קנטטת האסיף", שהולחנה ב-1963, לא היתה במקורה יצירה קונצרטית, אלא טקס חגיגי בהשתתפות כל חברי הקיבוץ - חלק ממסורת קיבוצית רבת שנים שבה הוענקה משמעות חדשה לחגי ישראל, פרי אידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית וחילונית.

אין כמו דף הפתיחה של הטקס להסבר האידיאולוגיה הזאת. בראשו ציטוטים מהתנ"ך על אודות שלושת הרגלים בספר שמות, ואחריהם "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" מספר דברים, ואפילו ציטוט נדיר של מדרש מ"ילקוט שמעוני" על שמחות החג ופירות האילן. אך מיד אחר כך באה הפרשנות המודרנית: "בשנות הגולה נתרוקן החג מתוכנו החקלאי", נאמר שם, "עתה, עם שובנו ארצה, לאקלימה, לאדמתה, אנו יונקים יסודותיו ממקורות עתיקים". כך ניסו לדלג באותם ימים על פני אלפיים שנות גלות, מהעבריות התנ"כית הקדומה על עובדי האדמה ורועי הצאן שלה, הישר אל חקלאי הקיבוץ של ימינו, גואלי האדמה. הם השתמשו במלות תפילה, אבל לא לברכת האל: "ברוכות הידיים, ברוכים הטל והמטר, ברוכה האדמה, ברוך העמל בורא פרי הגפן", אמרו.

מלחין היצירה דוד זהבי, יליד ישראל (1977-1910), מימש במוסיקה את האידיאולוגיה הזאת. הטקסטים שבחר לשיריו הרבים משקפים את הנהייה אחר מיזוג בין מקראיות עתיקה לגאולה מודרנית של הארץ: בין האהובים שבהם אפשר למצוא את "והטיפו", "ישושום מדבר וצייה", "אורחה במדבר" ו"החליל"; אבל בעיקר עושה זאת המוסיקה שהלחין להם. השפעות ממוסיקה ערבית, בחירה במאגרים צליליים בסגנון עתיק, מלודיות במנעד צר, מקצבי ריקוד - אלה הסממנים של שירי זהבי והזמר העברי בכללו בשנות ה-30 ועד שנות ה-60.

מרכיבים אלה פנו עורף למסורת המוסיקלית האירופית, וביקשו להמציא מסורת עברית חדשה תחתיה. "דוד זהבי זה שירי נשמה", אומר מיכאל שני, "אבל מי שיחפש כאן את 'החליל', 'אלי אלי', או 'שלכת' יצטרך להתאמץ. אמנם יש ביצירה מלודיות נהדרות שתופסות אותך, ואני בטוח שכל חברי הקיבוץ הכירו אותן וזימזמו אותן בדרך למכבסה. אבל כאן זה דוד זהבי אחר, שמנצל את היכולת המלודית שלו בשירת יחיד כדי לחבר שירת רבים למקהלה ותזמורת. אלה מחוזות שהיו זרים לו.

"זהבי היה מלחין עממי, לא מקצועי", ממשיך שני, "ומבחינים בכך בהחלטות התזמורתיות שלו, ביניהן החלטות שגויות ממש, כאלה שמלחין מקצועי לעולם לא היה עושה". שני מצביע בפרטיטורה על קונטרבסים שמנסים נואשות לנגן מלודיה במעמקי המנעד, ועל קפיצה מיותרת באבוב.

"את אלה היינו צריכים לתקן, ולפעמים להוסיף כמה צלילים בקטעי שקט, שנועדו בזמנם להתגבר על קושי בנגינה ושירה יחד. אבל אלה תיקונים זעירים". שני ממשיך ןמצביע על המורשת הקלאסית שעליה נשען זהבי לצורך ההלחנה: "תראה אילו השפעות בארוקיות יש כאן", הוא מצביע על הפרטיטורה, "הנה, הפתיחה מזכירה את הנדל, עם הריתמיות שלה והמרכיבים הרב-קוליים, כמו פתיחה לאורטוריה. השינויים במרקם בסגנון באך, והקפיצות הקצביות החדות האלה, בתוף ומשולש - ממש 'כרמינה בוראנה'.

"במקור היתה היצירה פונקציונלית, ונועדה לשרת משהו יותר גדול ממנה - לא קנטטה אמנותית, כפי שנבצע אותה כאן", אומר שני. הוא מספר את תולדות הקנטטה: "אלדן כתב את הטקסט ב-1962, ושנה אחר כך הוא שלח אותו לדוד זהבי להלחנה. זהבי בא לבארי מנען, ללמד את כל חברי הקיבוץ את המוסיקה: תחילה ביצעו את הטקס בחדר האוכל, אחר כך בכרם הזיתים, כולל כוריאוגרפיה, וביצוע חגיגי במיוחד היה ב-1966, בניצוח יהודה אורן, לציון 20 שנה לייסוד בארי. אז כבר באו גם חברי נען לתגבורת, ורק אחר כך זהבי עיבד את היצירה לקנטטה. מי שלא נכח באירועים כאלה לא יכול להבין את ההתגייסות של כל הקיבוץ", ממשיך שני, "את חודשי העבודה הארוכים שהקדישו לחזרות, את ההתרגשות, ההפקה הענקית - כולם ידעו בעל פה את כל השירים, והיצירה היתה של כולם.

"בתנועה הקיבוצית השוויונית אין מרכיב שעולה בחשיבותו על משנהו, ולכן המוסיקה לא היתה חשובה יותר מהמרכיבים האחרים של הטקס: המלים, הקהל, הטבע", אומר שני, בעצמו בן קיבוץ מענית, שניצח בזמנו על שלוש מקהלות בקיבוצו ועתה הזמין את ילדי מקהלת נען להשתתף בביצוע העכשווי. "המוסיקה הולחנה כדי שהקהל יוכל להשתתף בה, כמו במסורת הליטורגית הפרוטסטנטית. אבל היא לא בוצעה בכנסייה כמו כאן, באבו גוש, אלא בחוץ; הלוא בית הכנסת והכנסייה של הקיבוץ הם הכרם, המטע, הפרדס. שם נמצאים הקדושים האמיתיים".



מיכאל שני: "במקור היצירה נועדה לשרת משהו יותר גדול ממנה - לא קנטטה אמנותית כפי שנבצע אותה כאן"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו